“אוריאל שמעתי שמשה ויצחק צחקו עליך”. “על הגמגום שלי”? שאלתי. כן, ענה בן.
שלום אני אוריאל, אני תלמיד כיתה ה ואני מגמגם. אחרי שבן סיפר לי הלכתי באותו רגע וביררתי עם משה ויצחק למה הם צחקו עלי.
“אני ויצחק לא צחקנו עליך”. אמר משה. ” בן סיפר לי שאתם כן צחקתם”, אמרתי.
“רק דיברנו על הגמגום שלך”, ענה יצחק. “גם זה לא יפה. האם אתם מכירים את המשפט: מילים כואבות יותר ממכות?”
וכתוב: “לא לקלל חרש. כלומר: לא לדבר על מישהו שלא שומע אותך.”
למחרת בבוקר משה ויצחק שוחחו עם כל ילדי הכיתה ואמרו להם: “בואו נעשה על אוריאל חרם”. כל ילדי הכיתה הסכימו, חוץ ממעין וים.
מעין וים הלכו ואמרו לי שמשה ויצחק עושים עלי חרם. ואחרי זה ממש נפגעתי ולא הגעתי לבית הספר יומיים. כשחזרתי לבית הספר ביום השלישי הן סיפרו לי שגם עליהן עושים חרם. אחרי זה גם הן יומיים לא הגיעו לביה”ס.
לאחר מכן ביום השלישי כששלושתנו נכנסנו לכיתה, אמרנו לכולם :”בוקר טוב חברים”. לאחר מכן כולם יצאו מהכיתה בלי לומר מילה. לאחר מכן לא שיתפנו בבעיה את ההורים ואת המחנכת, עד שזה הגיע למצב שהתחילו לשלוח סרטונים מביכים ופוגעים שלנו ברשתות החברתיות כמו: אינסטגרם טיק טוק ועוד. כתבו עלינו פוסטים מביכים.
בסופו של דבר החלטנו לשתף את הורינו אך הם היו עסוקים מידי. החלטנו לגשת למחנכת אך גם היא הייתה עסוקה מידי. פנינו גם ליועצת וגם היא הייתה טרודה בענייניה. ממש נפגענו, ולא רצינו לבוא לבית הספר אבל בסוף הגענו אך היינו עצובים, הלכנו ושאלנו את משה ויצחק אם אפשר לעצור את החרם כי זה כבר לא נעים לנו. כל הכיתה הסכימה לעצור את החרם חוץ ממשה ויצחק. “למה אתם לא רוצים להפסיק את החרם”, שאלנו.
“כי הלכתם והפצתם שמועות שריכלנו עליו”, אמרו משה ויצחק. “זה לא נכון , אבל גם אם כן, מה הקשר של מעין וים?”, שאלתי. “טוב אתה צודק, נפסיק לעשות חרם עליכם כי החלטנו לעשות שינוי ואנו רוצים להפוך לילדים טובי לב”, הם אמרו. “תודה רבה, משה ויצחק אני מאמין שבאמת תהיו ילדים טובי לב”, אמרתי.
היום אני, משה, יצחק, מעין וים חברים טובים.
