ליפני שנים רבות, בכפר נידח חי יהודי פשוט וצדיק, כל בוקר היה משכים מוקדם ויוצא יחד עם החמור שלו לקרות עצים ביער לפרנסתו. כשהיה שב הביתה היה יושב ולומד תורה. יום אחד כהרגלו קם מוקדם בבוקר נטל ידו והתכונן לצאת עם החמור ליער, אך להפתעתו גילה כי החמור איננו. בהתחלה התעצב האיש נורא ולא ידע מה לעשות וכיצד להתפרנס מהיום והלאה, אך מיד שם את ביטחונו בה’ והחליט לשבת וללמוד תורה.
כשאשתו ראתה שלא יוצא לעבוד. התחילה לדאוג ולהפציר בבעלה שיצא לעבוד: “מה נעשה?? ממה נתפרנס!? ” שאלה. והוא השיב לה אל תדאגי ה’ הטוב ידאג לנו לפרנסה מידו הרחבה. והמשיך ללמוד תורה.
אך אשתו לא הסתפקה בכך ואז החליט האיש לשאול את הרב מה לעשות? בא האיש אל רבו סיפר לו את אשר קרה שאין לו ממה להתפרנס והחמור היחיד שהיה לו נגנב ואין באפשרותו לסחוב עצים כה כבדים על גבו לבדו.
הרב הקשיב לו וענה לו “אל תדאג בני שב ותלמד תורה וה’ הטוב ידאג לך לפרנסתך”. וכך עשה, שב הביתה והמשיך ללמוד תורה מתוך שמחה ובטחון שה’ ידאג לו.
כך עברו להם ימים מספר והבית התחיל להתרוקן מאוכל, בקושי לחם וחלב היו בבית, האישה שבה וביקשה מבעלה שיחזור לעבוד בכל עבודה. אל אף הפצרותיה הרבות של האישה היהודי שם מבטחו בקב”ה והמשיך ללמוד תורה כפי שאמר לו רבו. כאשר היה סמוך ובטוח כי ה’ הטוב ידאג לכל צרכיו לו ולבני משפחתו.
כאשר הגיע שבת ניגש היהודי אל ההיכל, עמד והתפלל בשמחה לפני הקב”ה “אנא ה’ חזק נא את עבדך ואראה נא לי ישועות כשם שנתת ליעקב אבינו בדרכו אל לבן כאשר נשאר הוא ללא כלום וסמך הוא בך כך הקב”ה סמוך ובטוח אני שתיתן לי ולבני משפחתי לחם לאכול ובגד ללבוש”.
באותה השעה הגנבים שגנבו את החמור העמיסו על החמור את כל השלל שגנבו, ובו אוצרות לרוב, תכשיטים, כסף, זהב, יהלומים וכל טוב . הם צעדו עם החמור ליער כדי להחביא שם את השלל הגנוב.
כשהגיעו ליער חפרו בור עמוק על מנת להטמין בו את השלל אך לפתע נפלו לתוך הבור ולא הצליחו לצאת ממנו.
החמור חיכה וחיכה ביער והתחיל להיות רעב וצמא. החשכה ירדה על היער והחמור הבין כי נעשה מאוחר, מאחר וזכר את הדרך הביתה החליט לשוב לביתו. החמור חזר לביתו יחד עם השלל על העגלה.
התחיל החמור לנעום בקול כי היה צמא ורעב.
האיש שישב ולמד תורה, הופתע לשמוע את קולו של החמור מבחוץ יצא במהירות החוצה ולהפתעתו גילה את החמור ואת העגלה המלאה בשלל. לא היה גבול לשימחתו ולמראה עינו.
הודה האיש לה’ על הנס שעשה עימו . מיד נתן לחמור לאכול ולשתות. את הכסף תרם לנזקקים ובנה בו בית כנסת ותלמוד תורה שבו היה יושב ולומד תורה.
כי למחייתו כבר לא היה צריך לדאוג.
הסיפור התפרסם באותו הכפר מפה לאוזן וחיזק אנשים רבים, בית המדרש בכפר יתמלא יהודים ירא שמיים. שכן מי ששם מבטחו בה’ ויושב ולומד תורה. ה’ דואג לו לכל צרכו, יהיה שם השם מבורך מעתה ועד עולם.
יהי רצון שגם אנחנו נלמד מסיפור מחזק זה ותמיד נשים מבטחנו בבוראנו שנאמר: “השלך על ה’ יהבך והוא יכלכלך.
