פעם היתה ילדה קטנה ששמה מעיין. מעיין היתה ילדה טובת לב וחכמה בלימודים, ומאוד אהבה לבשל. היא הכי אהבה לבשל מרקים מסוגים שונים. את כל הסוגים שידעה, ידעה לבשל לבד בעצמה. הבעיה היחידה היתה, שלא משנה איזה מרק הכינה, יצא מרק לא טעים. ממש לא טעים. אמה של מעיין ניסתה לעזור לה, אבל מעיין פשוט לא השתפרה. בכל יום, כשחזרה מבית הספר, היא הכינה שיעורי בית ונכנסה למטבח כדי להתאמן להכין מרק טוב, אבל היא פשוט לא הצליחה.
עברו שנתיים, ומעיין אפילו לא השתפרה מעט. כאשר לא היו לה שיעורי בית, היא הורידה תיק ורצה למטבח כדי להתאמן. אמא שלה הכינה לה מתכונים מיוחדים למרקים, אך המרק לא יצא טעים, המרק יצא גרוע. אחותה של מעיין, ששמה זוהר, תמיד אמרה לה את אותו משפט שוב ושוב: “כדאי לך להפסיק להתאמן. את רואה שאת לא משתפרת, ומרוב שהמרק גרוע, אף אחד לא מעז אפילו לטעום”. המשפט הזה מאוד פגע ברגשות של מעיין, אך מעיין לא ויתרה ולא הפסיקה להתאמן.
יום אחד, חזרה מעיין מבית הספר, וכרגיל פנתה למטבח כדי להתאמן. לאחר כמה דקות של אימונים, שמעה את קולה של אמה: “מעיינוש שלי, בואי לאוטו, יש לך חוג בלט”. מעיין מאוד התאכזבה שהיתה צריכה להפסיק, אך הקשיבה לאמה ובאה למכונית.
לאחר החוג, הלכה הביתה ברגל. באמצע הדרך, להפתעתה הגדולה, ראתה אישה יפה עפה לעברה. זה מאוד הבהיל את מעיין, והיא קפאה במקומה. “מעיין,” אמרה האישה “אני הפיה ששומרת עלייך. אני יודעת הכל עלייך. ואני יודעת שהחלום שלך זה לעשות מרק טעים וטוב, נכון?” “כ-כן” השיבה מעיין, מבוהלת עדיין. מיד התפשט חיוך רחב על פני הפיה. היא הוציאה משהו מתיקה ואמרה “אז הנה הפתרון לכך. זה תבלין קסם שגורם לכך שכל דבר יהיה טעים. הוא יכול לעזור לך עם המרקים. אחרי זמן מה שתשתמשי בו, כבר תדעי לעשות מרק טעים בלי התבלין, והתבלין יעלם”. “תודה רבה!” אמרה מעיין, כבר לא מרוגשת. הפיה חיבקה את מעיין ועמדה לעוף. “רגע!” קראה מעיין, “מה שמך?” “שמי ורדיה” ענתה הפיה. “מתי שתצטרכי אותי, אני פשוט אהיה שם”. “להתראות ורדיה!” קראה מעיין. “להתראות מעיין” אמרה ורדיה, ונעלמה לה בין העננים.
מעיין רצה הביתה היישר אל המטבח עם תבלין הקסם, והתחילה להכין מרק עוף צלול. אחרי שסיימה להכין, הוסיפה את תבלין הקסם, והמרק הזהיב. “אמא” אמרה מעיין, “אל תכיני היום ארוחת ערב, הכנתי משהו בשביל כולם!” “ב-בסדר” אמרה אמה בהיסוס. כשהמרק היה ממש מוכן, מעיין לקחה כפית וטעמה את המרק. תאמינו או לא, המרק היה ממש טעים! “זה מרק ממש נפלא!” חשבה מעיין, מלאה התרגשות.
“שבו כולם” אמרה מעיין, “אני רוצה להגיש לכם מרק עוף שהכנתי לבדי”. “אוי ואבוי!” לחשה זוהר לאביה של מעיין. מעיין הגישה את המרק הזהוב למשפחתה. כולם רעדו כאשר מילאו את כפותיהם במרק, אבל הכניסו לפיהם. “איזה מרק טעים!!!” צעקה זוהר. ההורים של מעיין טעמו ואמרו יחד “מרק טעם גן עדן! ממש גן עדן!”. “תודה” אמרה מעיין עם חיוך ענק, מלאה בהתרגשות. כולם סיימו את המרק וליקקו את קערותיהם.
לאחר כעשרה תרגולים, מעיין כבר לא הצטרכה בתבלין, כי כבר הכינה מרק נפלא לבדה. התבלין נעלם, ובאותו הלילה, התגלתה אליה בחלום לא אחרת מורדיה! “כל הכבוד לך מעיין! הכנת מרק מצוין! תזכרי תמיד, שמתי שתצטרכי אותי, אהיה שם.” ועלה חיוך על פניה של מעיין.
סוף.
