מסע באופנים

לא ידעתי מה קרה,
באותו היום, פשוט לא יכולתי להתרכז בשיעור של המורה למתמטיקה.
נסעתי לי בדמיון אל ארצות רחוקות.
דמיינתי שאני מטיילת בהודו, בסין, באמריקה ואפילו בבולגריה.
אבל מה שקטע את מחשבתי היה הצלצול הרועש.
דחפתי את המחברת והחוברת לתוך הילקוט ורצתי במהירות הביתה.
 בהגיעי הביתה חיכתה לי צלחת עם שניצל ואורז על שולחן המטבח. לא היה לי חשק לאכול,
אז חיפשתי לעצמי תעסוקה מעניינת.
לפתע צף בראשי רעיון מבריק.
מיד פתחתי את מגירת המפתחות. היה שם מפתח ירוק, ורוד, חום, סגול, תכלת וכחול .
חיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי את המפתח – המפתח השחור.
המפתח השחור פותח את דלת המחסן של אבא.
אבא הוא ממציא חפצים ודברים.
לדוגמא:
אבא המציא את השירובוט. כנראה שניחשתם נכון – לשירובוט יש רמקול שאותו
מקרבים לפה ומדברים ואז המכונה הופכת את מה שאמרת לקול של רובוט.
הלכתי למחסן של אבא בתקווה שאף אחד מהשכנים לא יראה אותי.
הוצאתי את המפתח השחור והמבריק מן הכיס, הכנסתי במהירות אך בהיסוס
את המפתח, סובבתי את המפתח ונכנסתי במהירות לתוך המחסן.
במחסן ראיתי כל מיני המצאות מיוחדות מאוד של אבא שאף
פעם לא ידעתי על קיומן ושימושיהן התורמים לציבור.
ראיתי מכשיר בעל שתי גומיות בקצוות, ומקל ארוך ארוך.
ראיתי מכשיר בעל פרצוף מפחיד מאוד ועליו כפתור אדום ושלושה כפתורים סגולים.
ובסוף המחסן, במקום מוסתר, היו מונחות שם מין זוג אופניים
ועליהם פתק אזהרה: “אין לגעת במכשיר ללא רשות”
בתחילה פחדתי לגעת אבל אחר כך חשבתי מה כל כך מפחיד במין אופניים?
בלי פחד ובלי היסוס ניגשתי אל האופניים המוזרות אך שמתי לב שיש על מוטות ההחזקה (הכידון) שעון ישן.
ראיתי שכולו מלא באבק, אז נשפתי בחוזקה על השעון.
לאחר מכן, שמתי לב שהשעון לא מכוון אז חיפשתי את כפתורי הכיוון. הפכתי את השעון ומצאתי
את כפתורי הכיוון אך הם היו מלאים חלודה ולא יכולתי לסובב את הכפתורים.
חיפשתי נוזל כדי לשמן את הכפתורים .
מצאתי נוזל נגד שפעת וגם נגד רעב ואפילו נגד דיבור אך לא מצאתי שמן כפתורים. הבאתי סולם בכדי לעלות למדף העליון ביותר מכיוון ששם נמצא
הספר הגדול והמיוחד של אבא  ובתוכו יש את כל מתכוני ההכנה לכל הנוזלים
לשימושים שונים ומשונים, שתוצרתם מגיעה למקומות בכל העולם.
דפדפתי ודפדפתי עד לעמוד 1,978 שבו היה המתכון לנוזל שימון חפצים.
 הייתי צריכה שתי כפות מהנוזל הירוק,
שמונה מבחנות מהנוזל האדום,
ותשע כוסות מהנוזל הכחול.
ערבבתי הכל ויצא נוזל בצבע שחור מגעיל. שפכתי אותו על הלחצנים.
חיכיתי שתי דקות בחוסר סבלנות וסובבתי את הלחצנים 1,000 שנים אחורה.
כשסיימתי, חשבתי לעצמי: למה שלא אצא לסיבוב אופנים קטן?
מיד עליתי על האופניים, ולפתע בלי שום התרעה הופיעו לפני מעגלים שחורים.
אז כבר לא ידעתי: מה קרה? עד שהתעוררתי במקום לא מוכר,
שלא הכרתי ולא ידעתי מעולם.
טיילתי לי בין כל העצים וחשבתי לי כיצד הגעתי למקום המשונה הזה?
כשפתאום נזכרתי באופניים המשונים והשעון ואז הייתי בטוחה שזו הייתה
מכונת זמן שמסיעה אנשים אחורה בזמן.
מחשבות רבות התרוצצו במוחי: בטח אבא ואמא דואגים לי מאוד.
אך הייתי חייבת לחזור הביתה במהירות.
לא ידעתי מה לעשות עכשיו.
 ידעתי שאם לא אחזור, מיד הטלפון יצלצל. אם אני אענה – כולם יחשדו בי
ואם לא אענה – אבא ואמא ידאגו מאוד ויזמינו משטרה.
לקחתי מהר את האופניים המיוחדות, הבאתי את השעון והפכתי אותו ,
וכוונתי אותו למאתיים שנה קדימה. עליתי על האופניים המיוחדות,
דיוושתי ודיוושתי עד ששוב ראיתי בעיני מעגלים שחורים בספירלות.
 כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחסן.
מיהרתי ויצאתי משם ולא שכחתי לנעול את הדלת.
עליתי בריצה אל הבית וזרקתי את המפתח לתוך המגרה.
מאז, אמרתי לעצמי, יותר לא אגע במפתח השחור…

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »