זה התחיל ביום רגיל, התעוררתי, התלבשתי והתארגנתי ולבסוף באתי לצאת לבית הספר, אך קריאה מחדר השינה של הוריי עצרה אותי: ”אריאל!” קולה של אמי נשמע. מיהרתי לחדרה של אמי ונדהמתי לראותה יושבת על יד סבתי, אשר שכבה במיטתה של אמי. ”סבתא?” שאלתי בקול מופתע. ”שב, אריאל, שב” אמרה סבתי בעייפות, ”נהייתי מאוד חולה הבוקר, ואימך אינה יכולה להישאר איתי, לכן חשבנו כי אתה תישאר איתי, עד שאביך יחזור בצהריים”. ”בשמחה” אמרתי וניגשתי למיטתה של סבתי. כמה דקות לאחר שאמי הלכה, אמרתי לסבתי: ”סבתא, אתמול בבית הספר למדנו על נחמה ליבוביץ’, כיוון שהיא דמות החמ”ד השנה. המורה נתנה לנו משימה לראיין אדם כל שהוא שפגש את נחמה ליבוביץ’, מיד חשבתי לשאול אותך, אם אוכל לראיין אותך”. סבתי חייכה ואמרה: ”בשמחה רבה!” והתחילה לספר: ”הכול התחיל בכך שהוריי הולידו אותי”. היא עצרה לרגע ושאלה אותי: ”אתה יודע שאני הייתי בת יחידה”? ”כן” אמרתי לה, ”סיפרת לי על 20 השנים שבהן הורייך התפללו והשתוקקו לילדים”. סבתי חייכה בשנית והמשיכה: ”אבי רצה לקרוא לי תקווה אך אמי התנגדה: ”מדוע שנקרא לה בשם של ציפייה? הרי נולדה לנו כבר בת, ואנו שמחים בכך. יש לי חברה טובה נחמה שמה, שהתפללה עלינו לילדים ומדוע שלא נקרא לה על שמה?” סבתי עצרה לרגע ולגמה מהתה אשר הכנתי לה, נאנחה עמוקות והמשיכה בסיפורה: ”אבי דווקא שמח על הרעיון והוחלט פה אחד: שיקראו לי נחמה. כעבור כמה שנים, כשהייתי כבר אישה צעירה, שמה של נחמה, חברתה של אמי התפרסם בארץ ומכל כיוון נשמעו כינויים: ”מורה בחסד”, ”רבנית” ו”מורה” ועוד. יום אחד הלכתי אליה, מבלי לדעת שהיא האישה שעל שמה אני נקראת, כדי לבקש עצה בנושא לימודיי באוניברסיטה. יצאתי משם מלאה ברוח לעבוד את ה’ בשמחה וביראה. לאחר מכן כשחזרתי לביתי וסיפרתי לאמי על המפגש המרומם, עיני אמי הצטמצמו והיא שאלה אותי: “מה שמה של האישה”?,עניתי לה: ”נחמה ליבוביץ'”. אמי החלה לבכות וללחוש ”נחמה, אוי נחמה”. שאלתי את אמי אם היא בסדר והיא ענתה שכן ולאחר מכן התחילה לספר בקול נרגש: ”נחמה ליבוביץ’ הייתה חברתי הטובה כאשר נולדת אבל עברנו אז דירה ומאותו הזמן הקשר בינינו התרופף והפסקנו להיות חברות”. התרגשתי מאוד ומיד שאלתי את אמי: “האם את רוצה שנפגוש אותה ביחד”? אמי ענתה לי בחיוב ולאחר שבוע נסענו לפגוש אותה.” סבתי עצרה את הסיפור ושאלה אותי: ”אתה רושם”? עניתי לה בעיניים נוצצות שכן. סבתי חייכה אלי והמשיכה בסיפורה: ”כשהגענו לנחמה אמי נפלה על צווארה של נחמה המופתעת והתחילה לבכות: ”ספרי לי מה קרה”? ביקשה נחמה אך אמי ענתה לה: ”איני בוכה מעצב או מקושי, אני בוכה מהתרגשות”! ”מדוע”? שאלה נחמה. אמי ענתה לה: ”האם את לא מכירה אותי? אני דינה! חברתך מימים עברו”! נחמה חייכה ואמרה בקול מופתע: ”דינה! כבר שנים שלא נפגשנו! מה שלום המשפחה? מה שלום הילדים? והכי חשוב, מה שלומך”? אמי חייכה בעצב ואמרה: ”ב”ה הכל טוב אך נחמה, ילדה אחת בלבד יש לי”! נחמה עודדה את אמי ולא הפסיקה לשבח אותה עד כמה היא גיבורה ולא מוותרת לעצמה, והרהרה בינה לבין עצמה שהיא, נחמה, לא זכתה אפילו לצאצא אחד אך שמרה זאת בליבה ולא אמרה לסבתי דבר. אמי המשיכה לבכות בשקט והצליחה ללחוש: ”נחמה, יום יגיע ואנשים מכול העולם ידברו עלייך! ילדים ילכו בדרכך ואת תאירי את העולם”! סבתי עצרה ולחשה לי: ”יומיים לאחר המפגש אמי נפטרה”. הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני, איזה סוף עצוב! אבל הבטחתי לסבתי שאעשה משהו לעילוי נשמתה.
עמדתי מול קברה של נחמה ליבוביץ’ וחשבתי לעצמי: ”איזה מזל שארגנתי את הטיול הזה לקברה שעליו כתוב מילה אחת ויחידה: ”מורה”.
