מלך הבדיחות

בכיתה שלי יש ילד אחד שחושב שהוא הכי מצחיק בעולם! אבל הוא לא היה ממש מצחיק, היה צריך לצחוק כאילו. רגע, שכחתי להציג את עצמי, קוראים לי נורית, אבל בעצם השם שלי הוא נוריקו ואני מיפן. אימא שלי היא כזאתי שמפסלת דברים בחמר, יש לה סדנה בבית, ממש כיף להסתכל עליה! לפעמים אני גם מכינה כלי. אבא שלי מת במלחמת העצמאות, זה עצוב אבל לא ממש הכרתי אותו. הייתי בת שנתיים כשהוא מת אז לא יכולתי לעזור לאימא. אחי הקטן בן החמש היה בבטן של אימא אז הוא בכלל לא הכיר את אבא. דרך אגב קוראים לאחי סאן אווי. אוקי, בואו נחזור לסיפורינו, לילד קראו ליאור, יש לו שני חברים שנגררים אחריו ומדברים אחריו והוא קבע נגד מישהו תחרות בדיחות. בהפסקה הוא קרא לי ואמר לי: “זאת אמורה להיות הפתעה אבל אני בוחר להתחרות נגדך” “מה!!” התפרצתי לדבריו והוא מיד השתיק אותי, “אבל אסור לך לגלות לאף אחד! אוקיי? ואני רציני מאוד, זאת הפתעה! אם שואלים על מה דיברנו תגידי שדיברנו על הקלמר שיש לשנינו בצבע טורקיז משגע, קפיש?” “קפיש” עניתי (אם אתם שואלים את עצמכם מה זה קפיש אז זה הבנתה). רוני, שיר עלמה, שני ורועי שאלו אותי על מה דיברנו ועניתי:  “על הקלמר אוקיי?” נישמע הצלצול לסוף ההפסקה ורועי אמר: “העדפת לדבר על קלמר מאשר לשחק איתנו?” “סליחה” עניתי. רוני אמרה: “אל תתנצלי. מה שטוב לך!” נכנסנו לכיתה, המורה שאלה אותי אם הכול בסדר. “כן” עניתי. “למה?” “כי את נראית עצובה…” ניגמר השיעור והלכתי הביתה, שם פגשתי את אימא וסאן אווי. סאן אווי היה בגיגית הקבועה שלו ליד השולחן עבודה של אימא. אמרתי שלום לכולם ואז סאן אווי המתוק אמר: “ידי ידי נוריק” הוא עוד לא יודע לדבר כל כך.  הרמתי אותו ועטפתי אותו במגבת חמה, שרתי לו  שיר והוא נירדם. הנחתי אותו במיטה והלכתי לחדרי, ניסיתי להתאמן על בדיחות ואז נזכרתי שהוא לא באמת טוב בבדיחות אז נרדמתי במטה שלי. התעוררתי בבוקר, ארזתי את הדברים שלי ואימא הזכירה לי לא לשכוח את הארוחה שלי. לקחתי את האוכל ויצאתי לבית הספר. פגשתי בדרך את ליאור, הלכנו ביחד לכיתה והילדים חיכו לשמוע מי המועמד לתחרות. ליאור הכריז: “נוריקו!” הסמקתי והתחרות החלה. אחרי שהתחרות נגמרה כולם הכניסו פתקים ואז הביאו אותם למורה. המורה ספרה ואמרה: “הזוכה או הזוכה הם.. הוא… היא… תופים! תופים! תופים! נורית!” (הילדים קוראים לי נוריקו והמורים נורית). לא האמנתי! האמת שדי ידעתי שאני אנצח, כי ליאור לא באמת היה טוב בבדיחות, גם ליאור הופתע, “מה? איך אני לא הכי טוב בצחוקים בכיתה?” הוא היה מאוכזב. חיכיתי כול היום שהיום כבר יגמר. כשהיום נגמר סוף סוף, רצתי הביתה וסיפרתי לאימא. אימא התרגשה מאוד בשבילי ואמרה: “בואי נלך למסעדה!” ואני כמובן הזמנתי צ’יפס וביגל פיצה! היה ממש, אבל ממש, טעיםםםםםםםםםםםםםםם!!!!