שבת בבוקר, חג שמחת תורה, התעוררתי לשמע אזעקה. חשבתי שאני חולמת, בהתחלה לא הבנתי מה קורה למה כולם מדברים על המלחמה. אמא נראתה לחוצה מתמיד, יש לי אח שקוראים לו אורי והוא בצבא, חייל בחיל השריון. והיא דואגת לו מאוד. לא ידענו כמה המצב לא טוב חשבתי שאולי זה עוד ירי רקטות וזה ייפסק. אך לצערי גם בשעה זו כשאני כותבת את הסיפור המלחמה בעיצומה. החודש הראשון היה קשה במיוחד, לא למדנו בבית הספר והשגרה הופרה. דאגתי מאוד לחתולה שלי “תולי”. “מה יקרה אם יפגיזו את העיר שלנו כפר יונה, אם תיפול רקטה על הבית שלנו, מה נעשה? מה אם אחי אורי, שמזה חודשיים לא שמענו אותו ולא פגשנו אותו”, מחשבות רבות מתרוצצות בראשי.
ערב אחד כשאני יושבת בחדרי וקוראת סיפור לפתע נשמעה דפיקה בדלת. שמעתי את אמא צועקת “חיים שלי כמה טוב לראות אותך”. נכון, היה זה אחי אורי שהגיע הבייתה והפתיע אותנו. רצתי אליו חיבקתי אותו ודמעות זלגו מעיניי. שמחתי מאוד לראות אותו בבית.
לאחר כחודשיים אמא החליטה לפנק את הפלוגה של אחי שלוחמת בעזה. קנינו בשר סלטים ושתייה ונסענו לשטח כינוס בדרום וכל החיילים יצאו להפסקה לאכול. אבא עמד על המנגל, אמא מזגה את הסלטים ואני עזרתי לסדר את השולחנות. ההרגשה הייתה נהדרת לדעת שגם אנחנו כמשפחה שותפים ועוזרים למדינה שלנו, לעם שלנו ולחיילים שלנו במצב הקשה הזה. אני מקווה שהמלחמה תיגמר מהר ונשב לבטח בארצנו.
כי אין לנו ארץ אחרת!
