טיפות המים השפריצו כשגל קפץ למים. זאת הפעם הראשונה שהוא צולל בים סוף!
גל נולד וגדל בתל אביב ומעולם לא ראה סיבה להתרחק כל כך בשביל ים, כשיש לו אחד כזה ממש ליד הבית. הוא לא תיאר לעצמו איזה הבדל יש בין הים התיכון לים סוף. לכבוד יום הולדת 11, גל ביקש מהוריו לצלול באזור בו יש שונית אלמוגים יפה. הוריו חשבו שזו הזדמנות מצוינת לבקר בחוף האלמוגים המפורסם באילת. למחרת יום הולדתו, הגיעו גל ואביו לחוף באילת. הם שכרו ציוד צלילה, עברו תדריך ויצאו לים הפתוח. מדריך הצלילה כיוון אותם לנקודה היפה ביותר בשונית. גל ואביו לא חיכו שניה ומיד צללו. הם נדהמו מהמראות שנגלו לעיניהם, מיופיים של האלמוגים, מהעושר, מהצבעים ומכמות ומגוון הדגים. אביו של גל אמר לו לחכות רגע במקום בזמן שהוא צולל לבדוק משהו. לפתע, קלטה עינו של גל צדפה מבריקה. הוא התקרב אליה עד שלבסוף הצליח לגעת בה. באותו הרגע, היא נפתחה. מתוכה הציצה פנינה שכמותה לא ראה אפילו בסרטים. על הפנינה היו ציורים הדומים לפני השטח של כדור הארץ. גל קירב את ידו ונגע בפנינה ובאותה שניה הוא נשאב לתוך הצדפה.
כעבור זמן מה, שהרגיש לגל כמו כמה שעות, הוא פקח את עיניו. לפניו נגלתה עיירה שבתיה אלמוגים, רחובותיה אצות ואנשיה שקופים. הוא ראה שלל דמויות מרתקות. אישה בשמלת נשף מהודרת שנראתה כאילו נלקחה מתחילת המאה ה-20, גבר עם רגל מעץ, רטייה על עינו וכובע משולש לראשו, והמוזרים מכל היו חיילים מחיל הים האמריקאי והיפני. גל זכר שראה בסרט תיעודי שמדים אלו שימשו מלחים במלחמת העולם השנייה. נראה היה שהחיילים התאמנו למצעד משותף כלשהוא. גל שאל את עצמו איך זה הגיוני שהרי הוא למד שהייתה בין הצבאות יריבות קשה באותה התקופה. הדמות האחרונה שראה הייתה אדם שנראה כמו חוקר ימי מדופלם. גל החליט ללכת לשאול אותו מה פשר העיירה המוזרה הזאת. “סליחה אדוני”, פנה אליו גל בנימוס, “אפשר לשאול אותך מספר שאלות?”. האיש המבוגר הביט בו וענה בחיוך “כמובן. אבל אני חושב שעל פי פניך הנדהמות, אני כבר יודע מה אתה עומד לשאול אותי: מה זה המקום הזה?”. תדהמתו של גל רק גדלה: “איך ידעת?” הוא שאל. “ובכן, אתה לא הראשון שמגיע לכאן. בוא לביתי ואספר לך את סיפור העיירה”. מבחוץ, ביתו של החוקר נראה כמו כל בית אחר בעיירה אך מבפנים, הוא היה מלא בציוד מחקרי מתקדם. הם התיישבו על כורסאות והחוקר כיבד את גל בלימונדה קרה שהופקה מאלמוג זוהר. “שמי פרופסור פייר דה-קורל ואני חוקר ימי”, התחיל לספר. “באחד ממסעותיי, נקלעתי לסערה שהטביעה את אוניית המחקר הקטנה שלי”. “רגע”, עצר אותו גל. “אתה אומר לי שכל האנשים שכאן הם…” הוא לא הצליח לסיים את השאלה ופייר ענה “כן, כולם כאן מתים. למשל, ראית את האישה ההיא בשמלת הנשף? היא מהטיטניק. והפיראט ההוא, הוא בכלל מהמאה ה-18. והמלחים ההם, שירתו בצוללות אמריקאיות ויפניות שטובעו במהלך מלחמת העולם השנייה ולמרות שנאתם אחד לשני כאן זה עולם חדש והם התחילו דף חדש. בקיצור, כולם כאן אנשים ונשים שספינותיהם טבעו וכאן הם מתחילים חיים חדשים במימד הפנינה”. גל ההמום לא הצליח להוציא מילה מפיו. הוא קם ממקומו, החל לשוטט בבית בחוסר מנוחה והתבונן במכשירי הפרופסור. לפתע, ראה מכשיר נוצץ וקטן כפנינה, בדיוק כמו אותה הפנינה שהביאה אותו לכאן. כששלח גל את ידו לגעת בפנינה, הפרופסור רק הספיק לצעוק “לא!!!” אך כבר היה מאוחר מדי ובהבזק פתאומי של אור, גל נעלם. גל מצא את עצמו באותה נקודה ממנה נשאב לתוך העיירה וראה את אביו שוחה לעברו. “בוא מהר גל, ראיתי שם צב ים ענקי” אמר אביו. “אבל אבא, מה עם הפרופסור והפיראט והחיילים שצועדים, היכן הם?” צעק גל. אביו הסתכל עליו בתימהון ושאל: “מה? על מה אתה מדבר?”. באותו רגע גל הבין שהזמנים בעיירה הם לא אותם הזמנים של כדור הארץ. “לא משנה”, השיב לו גל.
מה שהתרחש במעמקים- יישאר במעמקים.
