יום ראשון בבוקר , אני חושבת שהשעה כבר 7:00, שמתי שעון. אני חייבת כבר לקום, כולי מתרגשת, הלכתי לישון מוקדם, למרות שלקח לי מלא זמן להירדם . הכנתי הכל שבוע מראש. הכל מסודר לי ליד המיטה. היום יוצאים למחנה הרא”ה , כמה חיכיתי. קבעתי עם יסכה שאנחנו יושבות ביחד וקבעתי עם הדס ונעמה שאנחנו ישנות אחת ליד השנייה. קמתי מהר, התארגנתי, אבא הכין לי את הכריכים שאני הכי אוהבת. הוצאתי את המים מהפריזר ושמתי בתיק. מיהרתי את אמא שלי ויצאנו לדרך. הגענו כבר ראיתי הרבה ילדים מחכים ליד האוטובוסים. התחבקתי עם החברות ואמרתי שלום לכל המדריכים והמדריכות. ואז עלינו לאוטובוס.
דבר ראשון שאני עושה תמיד זה להסתכל על הנהג, אם הוא עצבני או נחמד, זה מאד משפיע על הנסיעה. כמה סבלנות יש לו לשירים שלנו , יותר נכון לצעקות שלנו. הדרך לצפת עברה לי מהר, יכול להיות שזה בגלל שבקושי הצלחתי להירדם בלילה מרוב התרגשות.
האוטובוס חנה , ביער בירייה. ליד צפת. היה כבר יחסית מאוחר , שלוש בצוהרים . ירדנו כולם מאוטובוס, ופתאום שמעתי את אורי צועק!!, רצתי לצד של האוטובוס לראות מקורב מה קרה. מסתבר, שרק העמיסו תיקים של חצי מהחניכים ושאר התיקים נשארו בסניף. הייתי בהלם, מיד לקחתי את היד של יסכה ורצנו לבדוק אם התיק שלנו פה. שמחנו יסכה ואני כשראינו התיק שלנו פה. גם התיק של הדס, נעמה עומר נועם ומתן. איזה מזל! אבל לא הספקנו לשמוח מידי כשראינו את הפרצוף של נעמי, התיק שלה לא הגיע.
המדריכים והקומונרית דיברו ביינהם , החליטו להתפצל לשתי קבוצות . הילדים עם התיקים ישארו ביער עם המדריכים תמר ורועי והשאר יסעו חזרה למצוא את התיקים שנשארו מאחור. הלכנו למצוא מקום לשבת לחכות להם עד שיחזרו.
הוצאתי חטיף ואכלתי אותו. הזמן עבר, אני חושבת שהשעה היתה כבר כמעט 6 בערב ,והם עדיין לא חזרו … גילינו גם די מהר שאין קליטה ביער ואף אחד מאיתנו לא יכול להיתקשר לראות מה היתם.
תמר ורועי התחילו לארגן אותנו, רועי קם והסביר שאנחנו צריכים להתחיל להתכונן לזה שאולי הם לא יגיעו בזמן חזרה ועוד מעט יחשיך. כל אחד קיבל תפקיד . אני הייתי אחראית על איסוף אוכל והכנת משהו לאכול לכולנו, נועם היה אחראי למצוא מקום נוח להניח בו את השקי שינה לקראת הלילה. שאר הבנות אספו את שקי השינה כדי שיהיה נוח לישון . המדריכים הדליקו לנו מדורה קטנה, וכולנו התיישבנו מסביב ואכלנו ממה שנשאר לנו מהבוקר. התחלנו להתארגן לשינה, רועי הלך לצד אחד עם הבנים ותמר עם הבנות, אבל עדיין היינו קורובים ליתר בטחון. ניכנסתי לשק שינה, הייתי עייפה. היער היה חשוך כל כך פתאום, ממש שחור, וקולות מוזרים התחילו להשמוע ברקע, כאילו מישהו לוחש לי משהו, אבל ממש גבוה מהעצים, ניסיתי לאמץ את העיניים שלי לראות משהו, אבל היה חשוך, הלחישות התגברו, קראתי להדס ליסכה לנעמה אבל לא שמתי שום קול עונה. השק שינה שלהן היה ריק, קמתי מהר הסתכלתי מסביב, כל השקי שינה היו ריקים, נבהלתי, וצעקתי מי שם? אבל לא שמעתי כלום ולא ראיתי כלום חוץ מהלחישות האלה… בעצים, פתאום הרגשתי שמשהו מנענע אותי, חזק,”אור אור קומי !את תאחרי למחנה ” פקחתי עיניים וגיליתי את אמא שלי, אני במיטה שלי בבית !
