מחבואים עם דינוזאור / רביב פילזר
זה התחיל בביקור משפחתי בחוף בקיץ האחרון. אחותי בים, הוריי קראו על המחצלת ואני חפרתי ארמון בחול. החול היה נעים, עד שנתקלתי לפתע בדבר קשה. המשכתי לחפור וחשפתי חפץ לבן, עגול ומסקרן. חשבתי שזו ביצה וניסיתי לנחש מה יש בתוכה – אולי דרקון מהאגדות, אולי כדורגל צבוע, אולי פיסה של ירח. לא נגעתי בביצה, אולי היא מסוכנת, אבל עטפתי אותה במגבת והכנסתי בזהירות לתיק. בבית, בחדרי, הנחתי אותה על המדף האחורי. למחרת, ישבתי להכין ש.ב. ופתאום ראיתי תזוזות בביצה, נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות. רציתי לקרוא לאמא, אבל הייתי לבדי, אז המשכתי להביט בביצה, שזזה מהר, רעדה והבהבה ובקע ממנה יצור קטנטן, צבעוני ומתוק עם עיניים גדולות וקוצים קטנים וזנב גמיש וארוך. לא ראיתי דבר כזה בעבר. התרגשתי ורציתי שהוא יהיה שלי.
תיארתי בגוגל את הצורה והצבעים שלו, את הצוואר והזנב, הידיים הקצרות והרגליים הארוכות, ודי מהר התגלה שזה דינוזאור. הלב שלי דפק, חשבתי שאני חולם, אבל לא הצלחתי להתעורר, אז הבנתי שזו מציאות. החלטתי לקרוא לו: ‘דשב”י’- דינוזאור שנמצא בחוף ים. רציתי לרוץ ולספר לאמא מה קרה, אבל החלטתי לשמור את הסוד לעצמי, לפחות עד שאחליט מה לעשות. בינתיים התחברתי ליצורון הקטן – שחקתי אתו, התעמלתי , האכלתי אותו, שרתי לו שירים. היינו החברים הכי טובים. מיום ליום הוא אכל יותר, וגבה וגדל. הבנתי שהוא גדל בקצב מטורף ושלא אוכל להסתירו, אז מצאתי מחבוא זמני במגירה. לפחות בזמן הקרוב נהיה בטוחים.
יום אחד נכנסה אמא לחדרי, חששתי שהיא תגלה את דשב”י, אבל למזלי בדיוק שיחקנו מחבואים והוא התחבא מתחת למיטה. נשמתי לרווחה, הוא לא התגלה. אמא סיפרה שאנחנו עוברים דירה לשכונה אחרת. מאד נלחצתי לעבור ולהתרגל לבית חדש, אבל בעיקר דאגתי איך אסתיר את הדינוזאור. ביקשתי במיוחד מזוודה גדולה לאריזה ובתוכה שמרתי מקום מחבוא מיוחד לדשב”י. פיניתי מקום לקופסת אוכל ולבקבוק מים, רק קיוויתי שהמים לא יישפכו…
. הרגע הגיע והתחלנו לנסוע. הנסיעה היתה חלקה, הבית החדש היה יפה, היה לי חדר משלי ובו ארון ומדף מתאים בדיוק לדינוזאור.
כשהסתכלתי עליו, אמא נכנסה לחדר ותפסה אותנו. היה לה מבט מוזר והמון שאלות. הרגשתי לחוץ, פחדתי שהיא תכעס שלא סיפרתי קודם, אבל אמא אמרה שצדקתי בכך שהצלתי את דשב”י וטיפלתי בו. היא אמרה שאם הייתי מבקש רשות, לא הייתי מקבל אותה, אבל עכשיו היא רואה כמה הוא חמוד ומיוחד ושאני אבא טוב בשבילו ומסכימה להשאיר אותו בבית. היא אפילו קנתה לו קופסה מרופדת וכמה צעצועים למשחק.
למחרת, אמא חזרה מהעבודה עם מבט עצוב בעיניים וסיפרה שראתה שלט:
אמא אמרה שאנחנו צריכים להחזיר את דשב”י למרכז השחזור, ששם דואגים לו ומחפשים אותו ושהוא שלהם ולא שלנו. היא ידעה שיהיה לי קשה להיפרד וחיבקה אותי. בכיתי וכבר התחלתי להתגעגע. אולי גם הוא ייבהל כשיעבירו אותו לדירה חדשה, ירצה להישאר במקום שהוא רגיל אליו, ירצה להישאר איתי, כי התרגל אלי… אבל בכל זאת התגברתי. הלכתי עם אמא להחזיר את הדינוזאור, הייתי עצוב, אבל הבנתי שיטפלו בו טוב ושיהיו לו חברים שדומים לו. החלטתי לפתוח דף חדש, אבל אני לא שוכח את השבועות האלה שהיה לי חבר טוב.. החלטתי שאבקר אותו בכל שבוע. אולי עוד יהיו לנו הרפתקאות משותפות
