מה כבר יכול לקרות?
סיפור מאת אלה יבניאלי, כיתה ו’1, ממ”ד ביל”ו רעננה
מנהלת- מיקי אדלר
רכזת שפה- יעל פנטון
מה כבר יכול לקרות?
כולה כמה רחובות, אותן חברות, אותו בית ספר.
הכל יהיה בסדר…..
הגענו לבית החדש, הוא היה יפה מבחוץ, בפנים הוא היה בעיקר גדול , ברור שהוא היה יפה ומגניב אבל בשבילי הוא היה בעיקר גדול.
הגעתי לחדרי והתחלתי לפתוח את הארגזים, מסביבי היה חדר לבן בלי שום דבר, שמחתי שלפחות היום אני אוכל לישון בפעם האחרונה עם הוריי בסלון כמו שהיינו עושים בבית הישן, כאשר באו אורחים.
בבוקר כשקמתי הוריי כבר הלכו לעבודה, לזה לא הייתי רגילה, וכבר התחלתי את היום קצת עצובה,
הכנתי לי כריך ויצאתי לבית הספר.
בבית הספר היה נחמד והיום בכלל לא ישבתי בצד.
אבל כשחזרתי הביתה הציקה לי הבדידות, אמא שלי הייתה עסוקה ואבא שלי ירד למרתף בשביל העבודה, ישבתי על מיטתי ובכיתי הייתי כל כך עצובה.
כך קרה יום אחרי יום.
היה זה ערב יום רביעי הלכתי למסיבת פיג’מות אצל חברתי, נכנסתי לביתה וראיתי שם בלגן, אח אחד רץ השני מצייר והשלישי כבשים סופר, אריאלה, חברתי, זרקה עליהם כדורים, למרות כל הבלגן הבית היה מלא בשמחה, ובצחוקים ואפילו לסדר היה מהנה, אצלנו יש עוזרת שעושה את כל העבודה.
באותו לילה נשברתי, לא יכולתי לשאת את הבדידות שחשתי, אריאלה היא החברה הטובה ביותר שיכולתי לבקש, היא הבינה אותי וחיבקה אותי.
זה גרם לי לחשוב איך, למרות כל החברות והדברים, המתנות והצעצועים איך, אני כה בודדה.
החלטתי לעשות משהו, הלכתי אל אימי, ניסיתי לספר לה איך אני מרגישה אבל היא עבדה, והיא כעסה עליי שאני מפריעה.
מאותו יום לא העזתי יותר להגיד זאת להוריי פחדתי שהם יכעסו עליי.
יום יום הייתי יושבת על מיטתי ובוכה, כל כך רציתי שנחזור אחורה בזמן, לימים שבהם פשוט הסתפקנו במועט היה לנו רק אושר בבית ולא הייתי בודדה.
הרבה פעמים הייתי מבקרת אצל אריאלה, היא הייתה היחידה שהורשתה לראות אותי בוכה.
העצב השתלט עליי ממש כמו הבדידות ולא משנה כמה רציתי הוא לא יצא.
ביום הולדתי אריאלה הפתיעה אותי, היא נתנה לי מתנה שלא קונים בכסף היא נתנה לי ניצוץ של אושר, הסתובבנו בגינה כמו שהיינו עושות פעם, צחקנו ושיחקנו ונהנינו.
“תקשיבי סול” אמרה לי אריאלה “יש לי רעיון איך כבר לא תהיי עצובה,
את צריכה לדבר עם הורייך”
“אבל אני מפחדת שכחת?” עניתי
“קדימה סול, את לא יכולה להישאר ככה בודדה, קדימה, נתאמן ביחד מחר מול המראה”
למחרת הלכתי לביתה ולאחר כמה ימים כבר הייתי מוכנה, אני כל כך שמחה שיש לי כזאת חברה טובה.
אזרתי אומץ וקבעתי עם הוריי שמחר יפנו קצת זמן בשביל לשמוע את מה שיש לי לומר.
“אמא אבא” התחלתי, אבל הם היו בשיחה ולא הקשיבו, “קבענו פגישה” צעקתי הם השתתקו, הפעם הם באמת הקשיבו לי.
“אני מרגישה בודדה, אני יודעת שאתם עובדים קשה ואני גם שמחה שקניתם את הבית הזה, אבל בשבילי הוא קצת גדול מדי, אולי אם נהיה בו יחד יהיה יותר כיף, בבקשה בואו נהנה מהבית הזה כמשפחה.” הרגשתי הקלה.
ראיתי חיוך על פניהם של הורי הם ניסו להסתיר את החיוך, “מה קרה?” שאלתי, “את עומדת להיות אחות גדולה” ,כל כך התרגשתי.
מה כבר יכול לקרות?
סיפור מאת אלה יבניאלי, כיתה ו’1, ממ”ד ביל”ו רעננה
מנהלת- מיקי אדלר
רכזת שפה- יעל פנטון
מה כבר יכול לקרות?
כולה כמה רחובות, אותן חברות, אותו בית ספר.
הכל יהיה בסדר…..
הגענו לבית החדש, הוא היה יפה מבחוץ, בפנים הוא היה בעיקר גדול , ברור שהוא היה יפה ומגניב אבל בשבילי הוא היה בעיקר גדול.
הגעתי לחדרי והתחלתי לפתוח את הארגזים, מסביבי היה חדר לבן בלי שום דבר, שמחתי שלפחות היום אני אוכל לישון בפעם האחרונה עם הוריי בסלון כמו שהיינו עושים בבית הישן, כאשר באו אורחים.
בבוקר כשקמתי הוריי כבר הלכו לעבודה, לזה לא הייתי רגילה, וכבר התחלתי את היום קצת עצובה,
הכנתי לי כריך ויצאתי לבית הספר.
בבית הספר היה נחמד והיום בכלל לא ישבתי בצד.
אבל כשחזרתי הביתה הציקה לי הבדידות, אמא שלי הייתה עסוקה ואבא שלי ירד למרתף בשביל העבודה, ישבתי על מיטתי ובכיתי הייתי כל כך עצובה.
כך קרה יום אחרי יום.
היה זה ערב יום רביעי הלכתי למסיבת פיג’מות אצל חברתי, נכנסתי לביתה וראיתי שם בלגן, אח אחד רץ השני מצייר והשלישי כבשים סופר, אריאלה, חברתי, זרקה עליהם כדורים, למרות כל הבלגן הבית היה מלא בשמחה, ובצחוקים ואפילו לסדר היה מהנה, אצלנו יש עוזרת שעושה את כל העבודה.
באותו לילה נשברתי, לא יכולתי לשאת את הבדידות שחשתי, אריאלה היא החברה הטובה ביותר שיכולתי לבקש, היא הבינה אותי וחיבקה אותי.
זה גרם לי לחשוב איך, למרות כל החברות והדברים, המתנות והצעצועים איך, אני כה בודדה.
החלטתי לעשות משהו, הלכתי אל אימי, ניסיתי לספר לה איך אני מרגישה אבל היא עבדה, והיא כעסה עליי שאני מפריעה.
מאותו יום לא העזתי יותר להגיד זאת להוריי פחדתי שהם יכעסו עליי.
יום יום הייתי יושבת על מיטתי ובוכה, כל כך רציתי שנחזור אחורה בזמן, לימים שבהם פשוט הסתפקנו במועט היה לנו רק אושר בבית ולא הייתי בודדה.
הרבה פעמים הייתי מבקרת אצל אריאלה, היא הייתה היחידה שהורשתה לראות אותי בוכה.
העצב השתלט עליי ממש כמו הבדידות ולא משנה כמה רציתי הוא לא יצא.
ביום הולדתי אריאלה הפתיעה אותי, היא נתנה לי מתנה שלא קונים בכסף היא נתנה לי ניצוץ של אושר, הסתובבנו בגינה כמו שהיינו עושות פעם, צחקנו ושיחקנו ונהנינו.
“תקשיבי סול” אמרה לי אריאלה “יש לי רעיון איך כבר לא תהיי עצובה,
את צריכה לדבר עם הורייך”
“אבל אני מפחדת שכחת?” עניתי
“קדימה סול, את לא יכולה להישאר ככה בודדה, קדימה, נתאמן ביחד מחר מול המראה”
למחרת הלכתי לביתה ולאחר כמה ימים כבר הייתי מוכנה, אני כל כך שמחה שיש לי כזאת חברה טובה.
אזרתי אומץ וקבעתי עם הוריי שמחר יפנו קצת זמן בשביל לשמוע את מה שיש לי לומר.
“אמא אבא” התחלתי, אבל הם היו בשיחה ולא הקשיבו, “קבענו פגישה” צעקתי הם השתתקו, הפעם הם באמת הקשיבו לי.
“אני מרגישה בודדה, אני יודעת שאתם עובדים קשה ואני גם שמחה שקניתם את הבית הזה, אבל בשבילי הוא קצת גדול מדי, אולי אם נהיה בו יחד יהיה יותר כיף, בבקשה בואו נהנה מהבית הזה כמשפחה.” הרגשתי הקלה.
ראיתי חיוך על פניהם של הורי הם ניסו להסתיר את החיוך, “מה קרה?” שאלתי, “את עומדת להיות אחות גדולה” ,כל כך התרגשתי.
מה כבר יכול לקרות?
סיפור מאת אלה יבניאלי, כיתה ו’1, ממ”ד ביל”ו רעננה
מנהלת- מיקי אדלר
רכזת שפה- יעל פנטון
מה כבר יכול לקרות?
כולה כמה רחובות, אותן חברות, אותו בית ספר.
הכל יהיה בסדר…..
הגענו לבית החדש, הוא היה יפה מבחוץ, בפנים הוא היה בעיקר גדול , ברור שהוא היה יפה ומגניב אבל בשבילי הוא היה בעיקר גדול.
הגעתי לחדרי והתחלתי לפתוח את הארגזים, מסביבי היה חדר לבן בלי שום דבר, שמחתי שלפחות היום אני אוכל לישון בפעם האחרונה עם הוריי בסלון כמו שהיינו עושים בבית הישן, כאשר באו אורחים.
בבוקר כשקמתי הוריי כבר הלכו לעבודה, לזה לא הייתי רגילה, וכבר התחלתי את היום קצת עצובה,
הכנתי לי כריך ויצאתי לבית הספר.
בבית הספר היה נחמד והיום בכלל לא ישבתי בצד.
אבל כשחזרתי הביתה הציקה לי הבדידות, אמא שלי הייתה עסוקה ואבא שלי ירד למרתף בשביל העבודה, ישבתי על מיטתי ובכיתי הייתי כל כך עצובה.
כך קרה יום אחרי יום.
היה זה ערב יום רביעי הלכתי למסיבת פיג’מות אצל חברתי, נכנסתי לביתה וראיתי שם בלגן, אח אחד רץ השני מצייר והשלישי כבשים סופר, אריאלה, חברתי, זרקה עליהם כדורים, למרות כל הבלגן הבית היה מלא בשמחה, ובצחוקים ואפילו לסדר היה מהנה, אצלנו יש עוזרת שעושה את כל העבודה.
באותו לילה נשברתי, לא יכולתי לשאת את הבדידות שחשתי, אריאלה היא החברה הטובה ביותר שיכולתי לבקש, היא הבינה אותי וחיבקה אותי.
זה גרם לי לחשוב איך, למרות כל החברות והדברים, המתנות והצעצועים איך, אני כה בודדה.
החלטתי לעשות משהו, הלכתי אל אימי, ניסיתי לספר לה איך אני מרגישה אבל היא עבדה, והיא כעסה עליי שאני מפריעה.
מאותו יום לא העזתי יותר להגיד זאת להוריי פחדתי שהם יכעסו עליי.
יום יום הייתי יושבת על מיטתי ובוכה, כל כך רציתי שנחזור אחורה בזמן, לימים שבהם פשוט הסתפקנו במועט היה לנו רק אושר בבית ולא הייתי בודדה.
הרבה פעמים הייתי מבקרת אצל אריאלה, היא הייתה היחידה שהורשתה לראות אותי בוכה.
העצב השתלט עליי ממש כמו הבדידות ולא משנה כמה רציתי הוא לא יצא.
ביום הולדתי אריאלה הפתיעה אותי, היא נתנה לי מתנה שלא קונים בכסף היא נתנה לי ניצוץ של אושר, הסתובבנו בגינה כמו שהיינו עושות פעם, צחקנו ושיחקנו ונהנינו.
“תקשיבי סול” אמרה לי אריאלה “יש לי רעיון איך כבר לא תהיי עצובה,
את צריכה לדבר עם הורייך”
“אבל אני מפחדת שכחת?” עניתי
“קדימה סול, את לא יכולה להישאר ככה בודדה, קדימה, נתאמן ביחד מחר מול המראה”
למחרת הלכתי לביתה ולאחר כמה ימים כבר הייתי מוכנה, אני כל כך שמחה שיש לי כזאת חברה טובה.
אזרתי אומץ וקבעתי עם הוריי שמחר יפנו קצת זמן בשביל לשמוע את מה שיש לי לומר.
“אמא אבא” התחלתי, אבל הם היו בשיחה ולא הקשיבו, “קבענו פגישה” צעקתי הם השתתקו, הפעם הם באמת הקשיבו לי.
“אני מרגישה בודדה, אני יודעת שאתם עובדים קשה ואני גם שמחה שקניתם את הבית הזה, אבל בשבילי הוא קצת גדול מדי, אולי אם נהיה בו יחד יהיה יותר כיף, בבקשה בואו נהנה מהבית הזה כמשפחה.” הרגשתי הקלה.
ראיתי חיוך על פניהם של הורי הם ניסו להסתיר את החיוך, “מה קרה?” שאלתי, “את עומדת להיות אחות גדולה” ,כל כך התרגשתי.
מה כבר יכול לקרות?
סיפור מאת אלה יבניאלי, כיתה ו’1, ממ”ד ביל”ו רעננה
מנהלת- מיקי אדלר
רכזת שפה- יעל פנטון
מה כבר יכול לקרות?
כולה כמה רחובות, אותן חברות, אותו בית ספר.
הכל יהיה בסדר…..
הגענו לבית החדש, הוא היה יפה מבחוץ, בפנים הוא היה בעיקר גדול , ברור שהוא היה יפה ומגניב אבל בשבילי הוא היה בעיקר גדול.
הגעתי לחדרי והתחלתי לפתוח את הארגזים, מסביבי היה חדר לבן בלי שום דבר, שמחתי שלפחות היום אני אוכל לישון בפעם האחרונה עם הוריי בסלון כמו שהיינו עושים בבית הישן, כאשר באו אורחים.
בבוקר כשקמתי הוריי כבר הלכו לעבודה, לזה לא הייתי רגילה, וכבר התחלתי את היום קצת עצובה,
הכנתי לי כריך ויצאתי לבית הספר.
בבית הספר היה נחמד והיום בכלל לא ישבתי בצד.
אבל כשחזרתי הביתה הציקה לי הבדידות, אמא שלי הייתה עסוקה ואבא שלי ירד למרתף בשביל העבודה, ישבתי על מיטתי ובכיתי הייתי כל כך עצובה.
כך קרה יום אחרי יום.
היה זה ערב יום רביעי הלכתי למסיבת פיג’מות אצל חברתי, נכנסתי לביתה וראיתי שם בלגן, אח אחד רץ השני מצייר והשלישי כבשים סופר, אריאלה, חברתי, זרקה עליהם כדורים, למרות כל הבלגן הבית היה מלא בשמחה, ובצחוקים ואפילו לסדר היה מהנה, אצלנו יש עוזרת שעושה את כל העבודה.
באותו לילה נשברתי, לא יכולתי לשאת את הבדידות שחשתי, אריאלה היא החברה הטובה ביותר שיכולתי לבקש, היא הבינה אותי וחיבקה אותי.
זה גרם לי לחשוב איך, למרות כל החברות והדברים, המתנות והצעצועים איך, אני כה בודדה.
החלטתי לעשות משהו, הלכתי אל אימי, ניסיתי לספר לה איך אני מרגישה אבל היא עבדה, והיא כעסה עליי שאני מפריעה.
מאותו יום לא העזתי יותר להגיד זאת להוריי פחדתי שהם יכעסו עליי.
יום יום הייתי יושבת על מיטתי ובוכה, כל כך רציתי שנחזור אחורה בזמן, לימים שבהם פשוט הסתפקנו במועט היה לנו רק אושר בבית ולא הייתי בודדה.
הרבה פעמים הייתי מבקרת אצל אריאלה, היא הייתה היחידה שהורשתה לראות אותי בוכה.
העצב השתלט עליי ממש כמו הבדידות ולא משנה כמה רציתי הוא לא יצא.
ביום הולדתי אריאלה הפתיעה אותי, היא נתנה לי מתנה שלא קונים בכסף היא נתנה לי ניצוץ של אושר, הסתובבנו בגינה כמו שהיינו עושות פעם, צחקנו ושיחקנו ונהנינו.
“תקשיבי סול” אמרה לי אריאלה “יש לי רעיון איך כבר לא תהיי עצובה,
את צריכה לדבר עם הורייך”
“אבל אני מפחדת שכחת?” עניתי
“קדימה סול, את לא יכולה להישאר ככה בודדה, קדימה, נתאמן ביחד מחר מול המראה”
למחרת הלכתי לביתה ולאחר כמה ימים כבר הייתי מוכנה, אני כל כך שמחה שיש לי כזאת חברה טובה.
אזרתי אומץ וקבעתי עם הוריי שמחר יפנו קצת זמן בשביל לשמוע את מה שיש לי לומר.
“אמא אבא” התחלתי, אבל הם היו בשיחה ולא הקשיבו, “קבענו פגישה” צעקתי הם השתתקו, הפעם הם באמת הקשיבו לי.
“אני מרגישה בודדה, אני יודעת שאתם עובדים קשה ואני גם שמחה שקניתם את הבית הזה, אבל בשבילי הוא קצת גדול מדי, אולי אם נהיה בו יחד יהיה יותר כיף, בבקשה בואו נהנה מהבית הזה כמשפחה.” הרגשתי הקלה.
ראיתי חיוך על פניהם של הורי הם ניסו להסתיר את החיוך, “מה קרה?” שאלתי, “את עומדת להיות אחות גדולה” ,כל כך התרגשתי.
מה כבר יכול לקרות?
סיפור מאת אלה יבניאלי, כיתה ו’1, ממ”ד ביל”ו רעננה
מנהלת- מיקי אדלר
רכזת שפה- יעל פנטון
מה כבר יכול לקרות?
כולה כמה רחובות, אותן חברות, אותו בית ספר.
הכל יהיה בסדר…..
הגענו לבית החדש, הוא היה יפה מבחוץ, בפנים הוא היה בעיקר גדול , ברור שהוא היה יפה ומגניב אבל בשבילי הוא היה בעיקר גדול.
הגעתי לחדרי והתחלתי לפתוח את הארגזים, מסביבי היה חדר לבן בלי שום דבר, שמחתי שלפחות היום אני אוכל לישון בפעם האחרונה עם הוריי בסלון כמו שהיינו עושים בבית הישן, כאשר באו אורחים.
בבוקר כשקמתי הוריי כבר הלכו לעבודה, לזה לא הייתי רגילה, וכבר התחלתי את היום קצת עצובה,
הכנתי לי כריך ויצאתי לבית הספר.
בבית הספר היה נחמד והיום בכלל לא ישבתי בצד.
אבל כשחזרתי הביתה הציקה לי הבדידות, אמא שלי הייתה עסוקה ואבא שלי ירד למרתף בשביל העבודה, ישבתי על מיטתי ובכיתי הייתי כל כך עצובה.
כך קרה יום אחרי יום.
היה זה ערב יום רביעי הלכתי למסיבת פיג’מות אצל חברתי, נכנסתי לביתה וראיתי שם בלגן, אח אחד רץ השני מצייר והשלישי כבשים סופר, אריאלה, חברתי, זרקה עליהם כדורים, למרות כל הבלגן הבית היה מלא בשמחה, ובצחוקים ואפילו לסדר היה מהנה, אצלנו יש עוזרת שעושה את כל העבודה.
באותו לילה נשברתי, לא יכולתי לשאת את הבדידות שחשתי, אריאלה היא החברה הטובה ביותר שיכולתי לבקש, היא הבינה אותי וחיבקה אותי.
זה גרם לי לחשוב איך, למרות כל החברות והדברים, המתנות והצעצועים איך, אני כה בודדה.
החלטתי לעשות משהו, הלכתי אל אימי, ניסיתי לספר לה איך אני מרגישה אבל היא עבדה, והיא כעסה עליי שאני מפריעה.
מאותו יום לא העזתי יותר להגיד זאת להוריי פחדתי שהם יכעסו עליי.
יום יום הייתי יושבת על מיטתי ובוכה, כל כך רציתי שנחזור אחורה בזמן, לימים שבהם פשוט הסתפקנו במועט היה לנו רק אושר בבית ולא הייתי בודדה.
הרבה פעמים הייתי מבקרת אצל אריאלה, היא הייתה היחידה שהורשתה לראות אותי בוכה.
העצב השתלט עליי ממש כמו הבדידות ולא משנה כמה רציתי הוא לא יצא.
ביום הולדתי אריאלה הפתיעה אותי, היא נתנה לי מתנה שלא קונים בכסף היא נתנה לי ניצוץ של אושר, הסתובבנו בגינה כמו שהיינו עושות פעם, צחקנו ושיחקנו ונהנינו.
“תקשיבי סול” אמרה לי אריאלה “יש לי רעיון איך כבר לא תהיי עצובה,
את צריכה לדבר עם הורייך”
“אבל אני מפחדת שכחת?” עניתי
“קדימה סול, את לא יכולה להישאר ככה בודדה, קדימה, נתאמן ביחד מחר מול המראה”
למחרת הלכתי לביתה ולאחר כמה ימים כבר הייתי מוכנה, אני כל כך שמחה שיש לי כזאת חברה טובה.
אזרתי אומץ וקבעתי עם הוריי שמחר יפנו קצת זמן בשביל לשמוע את מה שיש לי לומר.
“אמא אבא” התחלתי, אבל הם היו בשיחה ולא הקשיבו, “קבענו פגישה” צעקתי הם השתתקו, הפעם הם באמת הקשיבו לי.
“אני מרגישה בודדה, אני יודעת שאתם עובדים קשה ואני גם שמחה שקניתם את הבית הזה, אבל בשבילי הוא קצת גדול מדי, אולי אם נהיה בו יחד יהיה יותר כיף, בבקשה בואו נהנה מהבית הזה כמשפחה.” הרגשתי הקלה.
ראיתי חיוך על פניהם של הורי הם ניסו להסתיר את החיוך, “מה קרה?” שאלתי, “את עומדת להיות אחות גדולה” ,כל כך התרגשתי.
