להציל את זוהר
לפני הרבה שנים, שלושה ילדים הלכו לטייל ביער הסמוך לעיירה שבה הם גרו. לאחד קראו חיים, לשני דן ולשלישית שרה. הם טיילו בין העצים ביער ופתאום הבחינו בהמון חיות שועטות לעברם. הילדים התחילו לברוח. “איפה נסתתר?” שאלה שרה. חיים ענה: “מאחורי הבית הזה,” והוא הצביע על בית ישן עשוי מעץ. הילדים רצו מהר ככל האפשר אל מאחורי הבית. כשהם הגיעו לשם מתנשפים מהריצה המהירה, פתאום שאל חיים: “אתם שומעים את זה?” השתררה דממה ואז דן ענה: “אני שומע,” “גם אני שומעת,” אמרה שרה. “אני חושב שהרעש מגיע מן החלון של הבית,” אמר חיים, ודן הציע: “בואו נבדוק.”
שלושתם התקרבו לחלון והציצו בזהירות פנימה. הם ראו שתי דמויות גדולות קושרות דמות קטנה שצעקה ‘הצילו’. לאחר ששתי הדמויות סיימו לקשור את הדמות הקטנה, הן הכניסו אותה לאחד החדרים ויצאו מן הבית.
לאחר מספר דקות, כשהדמויות נעלמו משדה ראייתם, חיים, דן ושרה נכנסו בזהירות לתוך הבית, פתחו את הדלת של החדר וראו ילד בגילם שוכב על הרצפה, כשידיו ורגליו קשורות בחבלים. הם התירו את הקשרים, עזרו לילד לקום וברחו יחד איתו מן הבית לכיוון העיירה שלהם.
כאשר יצאו מן היער, הילד אמר: “קוראים לי זוהר, תודה שהצלתם אותי.” חיים שאל: “מי היו שני האנשים שחטפו אותך?” ודן הוסיף: “ולמה הם עשו זאת?” זוהר ענה: “אין לי שמץ של מושג.” “אז בואו נלך למשטרה ונדווח עליהם,” הציעה שרה וארבעתם הלכו לכיוון תחנת המשטרה של העיירה.
כשהם הגיעו לשם, הם סיפרו לשוטר איפה נמצא הבית ומה בדיוק הם ראו. זוהר גם תיאר את הדמויות כפי שזכר: האחד ג’ינג’י עם צלקת על הפנים והשני שחום עם שיער שחור מתולתל. מיד נשלחה ניידת משטרה לכיוון הבית כשבתוכה שני שוטרים וארבעת הילדים, שביקשו לעזור ולהשתתף בתפיסת החוטפים.
כאשר הניידת חנתה בסמוך לבית, דן אמר: “אני מתרגש,” וארבעתם חייכו. הילדים והשוטרים נכנסו לבית ומצאו בו שני גברים שחיפשו דבר מה בתוך הבית והתאימו לתיאור של זוהר. שני השוטרים אזקו את הגברים ולקחו אותם לתחנת המשטרה.
כשהם הגיעו לתחנה, הגברים הוכנסו לבית המעצר ואילו ארבעת הילדים הוזמנו למשרדו של מפקד התחנה. הוא הודה בפניהם על אומץ ליבם ועל העזרה לתפוס את הפושעים שחטפו את זוהר. ואז שרה אמרה: “אני מקווה שתגלו את מה שאנחנו לא גילינו,” מפקד התחנה שאל: “למה את מתכוונת?” ושגית ענתה: “אנחנו רוצים שתגלו למה שני האנשים האלה חטפו את זוהר.” מפקד התחנה חייך והשיב: “אנחנו ננסה ואני מקווה שנצליח.” ואז הוסיף: “אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם: הם יקבלו את העונש שמגיע להם.”
לאחר השיחה עם מפקד התחנה הילדים יצאו מתחנת המשטרה. כשהם עמדו לבדם בחוץ, חיים אמר: “היה כיף,” ושרה, דן וזוהר הסכימו עמו. ואז כל ילד חזר לביתו וסיפר להוריו על ההרפתקה הסוערת שלו עם חבריו.
(426 מילים)
כתב: אושר אליהו ביטון
כתה ה’, ישורון
פרדס חנה
מחנכת: מרגלית שניאור
