כשהחיים משתנים

כשהחיים משתנים

שלום שמי נויה, אני בת 15 ואני גרה בתל אביב.

אני לומדת בתיכון “אורות” בכיתה י’2 והולכת לתנועת הנוער ה”צופים”. בנוסף האהבה הכי גדולה שלי היא לנגן בגיטרה. הניגון בגיטרה גורם לי להירגע ולדמיין שאני נמצאת בכל מיני מקומות נפלאים. לצערי, אהבה זו פסקה לפני ארבע שנים…

הייתי בת 11 ולמדתי בכיתה ו’. בסוף יום לימודים חזרתי ברגל לביתי ובזמן כשחציתי את מעבר החצייה לא שמתי לב שמכונית מגיעה במהירות ולפתע נשמע בום. את השאר אני כבר לא זוכרת.

התעוררתי ומסביבי היו, קירות לבנים, שני הורים מודאגים ורופאה עם חיוך על הפנים. הרופאה הביאה לי מגש של ארוחת צהרים ואמרה לי לאכול כדי שאהיה חזקה ובריאה ושאוכל להשתחרר מבית החולים.

לאחר מכן הוריי ביקשו מהרופאה לצאת מהחדר והרופאה יצאה לבקשת הוריי. הוריי סיפרו לי שקיבלתי חבלות בעורף ובמצח ושאיבדתי את השמיעה באוזן ימין. ביקשתי מהם שיצאו מהחדר ולאחר שיצאו התחיל זרם של דמעות לפרוץ מעיניי ופשוט בכיתי עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי ראיתי את אמי נכנסת והיא התישבה על מיטתי עם מגש של ארוחת ערב. רציתי להגיד משהו אבל מיד שתקתי, הייתי מאוד מפוחדת ומבוהלת מהמצב. אמי ניסתה להרגיע אותי ואמרה לי שאני בידיים טובות ובעזרת ה’ אתחזק ואחזור הביתה במהרה.

שאלתי את אמי האם אני אהיה תמיד חרשת באוזן אחת? אמי הרגיעה אותי ואמרה לי שבקרוב אני אעשה ניתוח והשמיעה שלי תחזור בהדרגה. לאחר יומיים השתחררתי מבית החולים וחזרתי לביתי למנוחה ופינוקים מצד הוריי.

לאחר כשבועיים חזרתי לכיתה וכל חברותי התנפלו עלי והמורה שאלה אם ארצה לשתף את הכיתה על מה שארע. סיפרתי לכיתתי על התאונה שעברתי ועל מה שארע בימים שאחר כך.

בסיום הלימודים כשחזרתי הביתה שמחתי לראות שאמי הכינה לי ארוחת צהרים מפנקת ויחד התיישבנו לאכול. לאחר הארוחה נכנסתי לחדרי להכין שיעורים, וכשיצאתי ראיתי את אבי  שהודיע שקיבל טלפון מהרופאה והיא הודיעה על תאריך הניתוח שיתקיים בעוד כשלושה ימים.

כשהגיע מועד הניתוח נסענו לבית החולים ועברתי כמה בדיקות ונכנסתי להרדמה. כשהתעוררתי מהניתוח הרגשתי סחרחורת והקאתי. הוריי סיפרו לי שהניתוח עבר ברוך ה’ בהצלחה והשמיעה שלי צפויה להשתפר בימים הקרובים.

באחד הימים שלאחר מכן התקבלה בליבי החלטה לקרוא לאוזן הפגועה בשם כדי שאפסיק לחשוב עליה ואחייה חיים רגילים. השם עליו החלטתי הוא ‘אורי’ על כך שהיא מאירה לי את הדרך החדשה בה אני בוחרת. דרך של שמחה ואופטימיות על אף הקושי שעדין קיים.    

לאט לאט הרגשתי שאני חוזרת לשגרת לימודים רגילה. כשנה לאחר התאונה חזרתי לתנועת ה”צופים”. ואם אתם שואלים אותי לגבי אהבת חיי, הניגון בגיטרה, הדרך עוד ארוכה אבל אני אופטימית…

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »