הקנאה שולטת
נועה הלכה ברחוב. היא התרגשה להגיע לשיעור הנגינה בפסנתר שלה. היא הלכה לשם יחד עם חברותיה הקרובות, נעמה ורינה. הן היו החברות הכי טובות ביקום, שום דבר לא הפריד בניהן. הן היו שכנות מול בית הספר, וכמובן, שלושתן אהבו לנגן בפסנתר והלכו לשיעור רק הן. נועה לא רצתה להשתחצן, אבל כולם ידעו שבפסנתר, היא הייתה הכי מוכשרת. הן הגיעו למקום, ומיטל, המדריכה, עמדה שם ליד ילדה חדשה. “תכירו, זאת נאוה. היא מצטרפת אלינו! ” אמרה מיטל בשמחה. נועה החליפה מבטים עקומים עם חברותיה. הן התחילו את השיעור, ומיטל לימדה כמה אקורדים חדשים. להן היה ממש קשה לקלוט אותם, אבל נאוה הצליחה בקלות. מיטל החמיאה לה וזה ממש הכעיס את נועה, משום מה. ככה היה כל החוג. נאוה מצליחה, ונועה כועסת. אבל זה קרה שבוע אחרי שבוע. נעמה ורינה התחננו שתרשה לצרף את נאוה לחבורה. “היא ממש טובה בפסנתר!” אמרה נעמה. “היא חברותית!” הוסיפה רינה. אבל נועה לא הסכימה. היה לה קשה שמישהי יותר טובה ממנה בפסנתר. שהיא כבר לא במרכז העניינים. אחרי חמישה שיעורים פקעה סבלנותה. הם יצאו מהשיעור, ונעמה ורינה שיבחו את נאוה על המהירות שבה למדה את השיר האחרון. “איזה חנפניות אתן.” אמרה נועה בכעס. “אנחנו רק מחמיאות לה.” השיבה רינה ברוגז. “קצת קשה להגיד את זה כשאתן מחמיאות לה כל הזמן.” אמרה נועה בלעג. “זה נראה כאילו את שונאת אותה.” כעסה נעמה. נועה תקעה בה מבט זועם. “יודעות מה? אולי אני באמת שונאת אותה! היא תופסת לי את המקום בכל דבר, ילדה מעצבנת שכמוה!” נאוה שמעה, וברחה משם בדמעות. “את נוראית וקנאית!” אמרה נעמה. “מאוד!” הוסיפה רינה והן הלכו משם. למחרת, נועה ראתה בבית הספר את נעמה, רינה ונאוה הולכות במסדרון בית הספר צוחקות ומפטפטות בנחת, כאילו נועה לא קיימת, והסתכלו עליה בנבזיות. כעסה של נועה גבר. היא גם גונבת לה את החברות! היא עברה לידם ואמרה: “למה שתרצו להיות חברות של ילדה מעצבנת כל כך? מגיע לכן יותר!” נאוה שוב נעלבה וכמעט בכתה. באותו היום נועה התעכבה בכיתה אחרי הצלצול הביתה בגלל שנאבד לה העגיל. כשיצאה סוף סוף מהכיתה גילתה שהיא ננעלה בתוך בית הספר. היא ניסתה להגיע לקוד, אבל לא הצליחה. רק מישהו מבחוץ יוכל. עברה רבע שעה. נעמה עברה שם. “נעמה! תעזרי לי! נתקעתי!” צעקה נועה. אבל נעמה רק הלכה משם לביתה ולא הסתכלה עליה אפילו. אחרי כמה דקות עברה שם רינה. “רינה! הצילו! אני תקועה!” אבל רינה רק אמרה באדישות: “תבקשי ממישהו אחר.” והלכה. התקווה היחידה שנשארה לנועה היא נאוה. אבל אין מצב שנאוה תסכים לעזור לה. ואז נאוה הגיעה. תמיד כדאי לנסות, חשבה נועה וקראה לה “נאוה! נאוה! את יכולה לעזור לי? אני תקועה!” נאוה המשיכה ללכת. על החיים ועל המוות. חשבה נועה. הגיע הזמן. “נאוה! אני מצטערת על מה שאמרתי! זה סתם כי קנאתי! באמת סליחה!” הודתה נועה באמת. נאוה עצרה, הסתכלה עליה וחצתה את הכביש לכיוונה. היא הקישה את הקוד ונועה יצאה. “למה עזרת לי? הייתי מגעילה אליך!” התפלאה נועה. “אבל התנצלת, ותמיד חשוב לתת הזדמנות שניה לכל אחד!” הסבירה נאוה. נועה התחילה לחבב אותה. “כאות תודה, את בזאת מצורפת לחבורה!” אמרה ברשמיות. נאוה חייכה, ולמחרת הן הסתובבו בבית הספר ארבעתן. נועה, רינה, נעמה ונאוה.
