לפני שלוש שנים במהלך שנת הלימודים, כשהייתי בכיתה א’, פרצה לחיינו
מגפת הקורונה.
זה קרה בכל העולם, לא רק בארצנו, והיה אסור להיפגש עם אנשים ,היה
מותר לצאת מהבית רק עם מסכות, וכשפוגשים אנשים צריך לשמור מרחק
של שני מטרים .
הקורונה פגעה בי בהרבה מאוד תחומים, אחד מהם היה החברתי, אבל
התמודדתי והצלחתי להתגבר על זה באמצעות שיחות טלפון ושיחות זום.
בתחום המשפחתי ההתמודדות הייתה קשה יותר.
לא נפגשנו כל המשפחה )המורחבת( ביחד, בערך שלושה חודשים ,
נשמרנו מעוד וכל המשפחה חבשה מסיכה גם בבית , כל פעם שיצאו
מהבית לזרוק זבל ללכת לקניות ועוד…
אני ומשפחתי פחדנו מאוד להידבק ולהדביק, אך בעיקר פחדנו להדביק את
סבא וסבתא, ובמיוחד את סבא שהיה חולה סרטן.
אחד הדברים שכן נהנתי מהם במהלך ימי הקורונה הוא שכמעט כל יום
אני ושתי האחיות הגדולות שלי הכנו אוכל טעים מאוד והלכנו לבנין
שבני הדודים שלי גרים שם כמובן שהלכנו עם מסכות לאכול איתם
ארוחות ערב מפנקות.
סבא שלי הרגיש שהמרחק בינינו מקשה עליו מאוד, והוא ביקש שנחגוג
את החג ביחד, בתנאי שנשמור על הכללים. ישבנו בחצר, עשינו
בדיקות לפני החג, וחבשנו מסכות.
בערב ראש השנה אחד מבני משפחתי }המורחבת { חלה, חשבנו שזה
שפעת ,אבל זה לא היה שפעת- זה היה קורונה והדביק את כל
המשפחה.
בהתחלה אני נדבקתי מהם והרגשתי רע מאוד-חום, סחרחורות וכאבי
גרון. והייתי סגורה בחדר ושיצאתי נגיד לשירותים אז הייתי עם שתי
מסכות ושממש לא הרגשתי טוב אז חבשתי שלוש מסכות,
היו פעמים שהרגשתי טוב והיה פעמים שפחות הרגשתי טוב.
סבא שלי נדבק והלך לבית החולים, וחשבנו שאחרי זה הכל יהיה
מאחורינו ונהינו בריאים.
לא ראינו אותו ממוצאי שבת שאחרי ראש השנה,
אבל הוא היה במצב יותר טוב וגם ביום כיפור מצבו היה טוב,
לפני ערב חג סוכות מצבו החל להידרדר , ואז בגלל זה הינו בטוחים
שהוא שלא היה טוב. בערב חג סוכות קראו למשפחה להיפרד לפני
שמרדימים אותו ובבוקר שאחרי הוא כבר נפטר.
אני מאוד מתגעגעת לסבא שלי, והייתי עושה הכל כדי להחזיר אותו,
אם הייתי יכולה לדבר איתו הייתי אומרת לו שאני מאוד מתגעגעת עליו
הוא חסר לי כל הזמן , קרו לי גם הרבה דברים כיפיים וטובים בקורונה
אבל היה עדיף שהם לא היו קורים מאשר שסבא ישאר בחיים
