יונתן נפצע

יונתן נפצע!

שם: יעלה עסיס

ביה”ס: ממ”ד ארנונה

כיתה: ב

שם המחנכת: עדי דקל

הקדמה:

האם אח שלכם או אבא שלכם או בן דוד שלכם במילואים? אם כן אז נראה לי, שהגעתם למקום הנכון. אני יעלה ואני עומדת לספר לכם על מה שהתמודדתי איתו בזמן המלחמה. אתם רוצים להתחיל? אז למה אתם מחכים? תקראו את הספר!

הכול התחיל בבוקר של יום שישי. סבתא שלי התקשרה, ואמרה: “יונתן נפצע”. ככה. אמא שלי, שהייתה מבולבלת מאוד, שאלה: “מה?!”. וסבתא שלי ענתה לה: “מה ששמעת. זה מה שאמרו לי.”. אני הייתי באותו הזמן ליד אמא שלי, ושמעתי ה-כל. הלכתי לבארי [אחותי] ואמרת לה כ-ל מה ששמעתי. בארי הקשיבה בסקרנות. אחרי כמה שעות, בת דודה שלי, שהיא בעצם אחות של יונתן [קוראים לה ירדן], באה אלינו. היא נשארה איתנו גם לשבת, ואפילו ליום ראשון.

כאן אני רוצה לספר קצת יותר על יונתן. יונתן הוא בן דוד שלי, הוא בן 23, הוא התחתן ואין לו עדיין ילדים. הוא היה במילואים בדרום רצועת  עזה. ועכשיו נחזור לסיפור.

בלילות שאחר כך, לא הצלחתי להירדם. כל הזמן חשבתי: “מה יהיה עם יונתן?”. ובבוקר, כשהלכתי לבית הספר, הייתי ממש עייפה. בשיעורים לא הצלחתי להתרכז כי כל הזמן צצה לי המחשבה: ”מה יהיה עם יונתן?”. וככה המשיכו הימים. לפעמים ירדן הייתה איתנו, ולפעמים לא.

כמה ימים אחר כך, הייתי חולה בערך שבועיים. יום אחד, הודיעו לנו שיונתן כבר במצב יותר טוב. לפעמים כתבו עוד דברים על יונתן, לפעמים משמחים ולפעמים לא. יום אחד, אמרו לנו שיונתן מתחיל לנשום בריאות ולא רק מהמכונה. כאן הוא לא בדיוק הבריא אבל בכל זאת… הסוף!

לרפואת יונתן יצחק בן עתרת.