היה היה ילד בשם יוני. הוא אהב לשחק כדורגל והיה שחקן מאוד טוב בזה. חברו שלומי, לא היה שחקן טוב כל כך בכדורגל וגם לא דיבר כל כך יפה. הוא לא אהב לשמוע שיוני היה השחקן הכי טוב בליגה ולא הוא. הוא היה מקלל את יוני ואומר לו כל פעם מחדש כמה הוא גרוע.
יוני, לעומת זאת, לא התייחס לשלומי. הוא שיחק ועשה פעלולים והתאמץ להיכנס לבית הספר לכדורגל שהוא תמיד חלם עליו. הלימודים שם היו יקרים וליוני לא היה הרבה כסף. לשלומי, לעומת זאת, היה הרבה כסף. הוא בא ממשפחה עשירה. אביו היה עורך דין ואימו הייתה רופאה. הוא ידע שליוני אין כסף וצחק עליו. יוני היה עצוב מאוד אבל הוא לא ויתר על החלום. הוא התחיל לשחק ברחוב וקיבל 10 שקלים ליום. זה לא היה מספיק אבל הוא ידע שאין לו דרך אחרת. ברחוב לא תמיד היה לו קל לשחק ולא היה מגרש עם תנאים נוחים, אבל יוני רק השתפר מזה ופיתח את כישוריו. היה זה כמו בית ספר בחינם.
יום אחד, יוני נכנס הביתה, תוך כדי שהוא סופר את הכסף שחסך במשחקים. אימו חיכתה לו בסלון.
“אתה יודע שאבא חולה. איך תוכל לנסוע לבית הספר ההוא?! אני צריכה שתעזור לי פה.”
אמא של יוני לא אהבה את הרעיון שהוא יטוס וישאיר אותה לבד. היא הייתה גם ככה עצובה לראות את אביו חולה, ופחדה לאבד גם את בנה.
אבל כל זה לא היה משנה כי ליוני לא היה כסף גם ככה. עד שהוא הספיק לחסוך את כל הסכום הדרוש הוא היה כבר בן 17. אביו מת שנה אחת קודם והוא נשאר עם אימו לבד.
יוני החליט לטוס לפריז ולשחק שם בליגה בקבוצת ‘פריז הנג’רמן’. הוא היה שחקן מדהים והיה מכניס 3 שערים במשחק. הוא קיבל מלא כסף וקנה בית יפה לו ולאמא שלו שעברה לצרפת.
יום אחד, הלך יוני ברחוב ופגש את אותו חבר ישן, את שלומי. שלומי לא זיהה אותו, אבל יוני שאף פעם לא כעס על חבר שלו, לא ויתר, ניגש אליו ודיבר איתו.
“וואו, יוני זה אתה?!” שלומי נזכר. “אתה השחקן הכי טוב בעולם! “
“כן זה אני.” אמר יוני.
יוני לא ויתר לעצמו. הוא היה השחקן הטוב בעולם. הוא נהפך לאגדת כדורגל.
