הכול התחיל כשנכנסתי בבוקר קיץ לתוך חדר המשפחה בביתי. לקחתי איתי קצת דגני בוקר ואת הטלפון הנייד החדש שלי והתכתבתי עם חברתי שיר. הפעמון צלצל. צרחתי בשמחה וקפצתי. דגני הבוקר נשפכו, אבל זה לא משנה כי כל מה שעניין אותי באותו הרגע, זה שאולי אלו סבא וסבתא. פתחתי את הדלת ואכן אלו סבא וסבתא. התרגשתי כל כך.
“איך הילדונת הקטנה שלי?” סבתא שאלה ונשקה לי בראש. “אני בסדר סבתא” אמרתי וחבקתי אותה. “שלום.” סבא אמר. הוא לא אוהב ילדים ולא אוהב לחבק או לנשק. “ואי אריק! לפחות תהיה נחמד-” אמרה סבתא. זה בסדר סבתא ברוכים הבאים! אפשר לתת לכם משהו לאכול? לשתות? משהו?” וסבתא הסתכלה עלי. היא לבשה שמלה יפה בצבע לבן, והיו לה תכשיטים בצבע זהב וגם כובע לבן. היה לה מבט עצוב ובו בזמן גם שמח בעיניים.
“טוב.” סבתא אמרה ונכנסה לחדר המשפחה. עקבתי בעיניי וראיתי שהיא הניחה קופסה עתיקה על השולחן מול הטלוויזיה. “רוצה לפתוח את המתנה שלך מותק?” ישבתי על הספה ולקחתי את הקופסה. סבא לא היה שם. פתחתי ובפנים הייתה מונחת שרשרת עם תליון ועליו יהלום.
סבתא נעלמה ובמקום שהיא ישבה היה מונח פתק. ניגשתי ופתחתי אותו.
” לנירית היקרה, את לא יודעת מי אני אבל אני יודעת מי את. זה הגורל שלך יקירתי זה ישנה לך את העתיד. כדי להיכנס לעבר תגידי “מטריד.” והופ! את בעתיד”
בהיתי בפתק המוזר וחשבתי לעצמי, מה כבר יקרה אם אני אגיד את זה? אמרתי:” מטריד.”
פתאום השרשרת הייתה מונחת לי על הצוואר וידיי התחילו להיעלם.
“מ-מ-מה קורה כאן?”
מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה בגינה. קפצתי והסתכלתי מסביבי! לא ראיתי את הספה של ביתי או טלוויזיה והטלפון שלי לא היה לידי. ראיתי בתים עשויים מבוץ, ואנשים החזיקו סלסלות על הראש. איש זקן עבר לידי נגעתי לו בכתף ונבהלתי מהמראה שלו.
הייתה לו רק שן אחת למעלה והשן הייתה בצבע כסף. הייתה לו רק עין אחת גדולה וכחולה. שיערו היה לבן ובגדיו היו קרועים. “מה את רוצה ילדונת?” צעק והניף את ידיו באוויר. “א-אני מצטערת לא ניסיתי להפריע פשו-” “אההה! את הנכדה של נוש! אוי ואבוי!” הוא ליווה אותי למערה עתיקה שהייתה בה אש סגולה שהאירה את המערה. “בבקשה תיכנסי.” ראיתי אישה זקנה מקושטת בתכשיטים יפים הדומים לתכשיט שמונח על צווארי. עיניה היו בצבע הים. הרגשתי שאני מתקרבת אליה לאט לאט והתיישבתי על אבן. ” ברוכה הבאה נירית סוף סוף אנו נפגשות.” “אמממ… אני מכירה אותך?” שאלתי בלחש. “ייתכן שכן”, ענתה האישה הזקנה. “את זוכרת את הפתק נכון?” “כ-כן גברתי.” האישה חייכה אלי וביקשה ” בבקשה תיקראי לי נוש. אני כאן לשנות לך את העתיד.” בלעתי רוק. “את לא שמחה במי שאת ובמה שאת עושה. אני והקב”ה מאמינים בך”. הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי “את מלכת השבת, נכון?” “כן”,השיבה.
“אני רוצה לבקש ממך משהו-אנא שמרי על שבת קודש ותאמיני בקב”ה ” ביקשה ונעלמה. מצאתי את עצמי בספה מחזיקה את השרשרת בידי ושמעתי את הקולות של נוש:” אנא שמרי על שבת קודש” . סבתא נכנסה ואמרה:” נו…. איך היה?” חייכתי אליה ואמרתי :” תני לי סידור זה זמן תפילה לקב”ה” .
