שלום לכל מי שקורא את הסיפור שלי.
אני יוסף אלמו בן 12 עליתי מאתיופיה בשנה שעברה.
אני לומד בביה”ס הרב קוק בתלמים וגר במרכז קליטה באיבים.
בעוד שנה אחגוג בר מצווה ואני מתרגש מאד, לא מהמתנות או מהמסיבה. אני מתרגש שאזכה לחגוג בר מצווה בירושלים, בכותל המערבי, מקום שבו מלך דוד המלך, מקום שאליו סבא שלי והאבות שלו חלמו להגיע.
לפני שעליתי לארץ ישראל, גרתי בגונדר שבאתיופיה ושם למדתי לקרא בתורה, באמהרית אומרים “אורית”.
הרב סיפר לי שאגיע לגיל 13 אוכל לקרא בתורה בירושלים ואני ממש מתרגש ומצפה לרגע הזה.
באותו הלילה עליתי לישון ולא הצלחתי להירדם מהתרגשות התהפכתי במיטה ודמיינתי את טקס הבר מצווה שלי. אחי בקאלו שישן איתי באותו חדר שאל : “למה אתה לא נרדם ?”.
שיתפתי את בקאלו במחשבות שלי והוא שתק ולאחר זמן מה אמר לי שהוא מקנא בי מאד על כך שאזכה לחגוג בר מצווה בארץ הקודש .
בקאלו אחי בן 23 הוא לא חגג בר מצווה באתיופיה כי לא למדו אותנו ולא ידענו שבגיל כזה מקבלים מצוות ומתחייבים לקיים אותן. לבקאלו לא היו תפילין וטלית והוא גם לא קרא בתורה .
הבנתי את ההרגשה של אחי וניסיתי לעודד אותו, אמרתי לו שעדיף מאוחר וגם הוא יוכל לחגוג ולהתחיל להניח תפילין , הרגשתי שהוא מקשיב לי ואפילו מתנחם קצת .
וכך ביחד התחלנו לדמיין את בר המצווה שלנו בכותל. יכולנו להרגיש את השמחה מסביב ראינו בדמיון איך אנחנו לבושים בבגדים לבנים מקושטים בטלית ותפילין, אבא מרים אותי על הכתפיים ורוקד, שמעתי בדמיון את באקלו קורא בתורה וכולם מוחאים לו כפים ואני עולה אחריו וממשיך בקריאת התורה.
והנה אני כאן בארץ ישראל הדמיון הופך למציאות, אני כבר יודע לקרא בתורה ואפילו לומד משנה והלכה, באקלו עובד ובערב אני חוזר אתו על הפרשה .
קיבלנו במתנה תפילין וטלית. נשאר לנו לחכות שאגיע לגיל 13 , גיל המצוות, בעוד שנה ואז אוכל להמשיך את הסיפור.
לסיפור שלי צרפתי ציור שמראה כמה התגעגעתי לירושלים.
