עוד מעט יגיע תורי, כך חשבתי. היה לי לפחות מיליון פרפרים בבטן, וכל מילות ההרגעה שלחשתי לעצמי לא עזרו.
הכל התחיל לפני שבועיים. המורה סיפרה לנו על הצגה שעומדת להיערך. במאי מפורסם עומד להגיע ולבחון אותנו. הייתי המומה. קריאות שמחה נשמעו בכל עבר, ורחל, מלכת הכיתה, מיד הכריזה שהיא עומדת לכבוש את התפקיד הראשי. אוף! אני שונאת את הילדה הזו! רק בגלל שהיא עשירה, היא חושבת שמגיע לה הכול. אבל עכשיו זה לא הזיז לי. אני החלטתי שאני אעשה הכול, אבל הכול! כדי להתקבל להצגה הזו. זה תמיד היה החלום שלי. להופיע איפשהו. לא בהצגה כזו של הבית ספר- בהצגה של ממש! עם תפאורה ותאורה והפקה והכל!
וכך הגעתי, לתיאטרון הבימה שבתל אביב, יחד עם עוד שלוש מאות תלמידים לחוצים כמוני. ואז הגיע תורי. נכנסתי לחדר. בתוך החדר ישבו איש ואישה. “שם?” האיש שאל אותי. “אור. אור גולדברג” עניתי. “כיתה?” “ו”. “תתחילי”. התחלתי לדקלם את הקטע שלי מפיטר-פן. האישה כתבה כמה הערות. “תודה. נודיע לך בשבוע הבא אם התקבלת”. חזרתי הביתה. מתוחה, ומחכה לשבוע הבא.
כל השבוע הייתה אוירה מתוחה. וביום שישי, כל התלמידים רצו ללוח המודעות כדי לראות מי התקבל להצגה. גם אני רצתי, ונדחפתי בתוך ים התלמידים שהקיף את הלוח. “הרפתקה על הירח” היה כתוב בכותרת. “תפקיד ראשי- אור גולדברג”. הייתי בהלם. מהצד ראיתי את רחל ואת החבורה שלה. רחל התקדמה בביטחון אל לוח המודעות וקראה את הכתוב בהלם. פניה היו אדומות, והיא רצה בוכה אל השירותים. לא הצלחתי להתרכז בכל השיעורים, וכשהגעתי הביתה ראיתי שאבא ואמא מחכים לי במתח. “התקבלתי לתפקיד הראשי!” צעקתי בשמחה. ההורים שלי התרגשו ממש, ואני הלכתי לישון עם חיוך.
למחרת בבוקר, שכשהגעתי לבית הספר, לא שמתי לב לשום דבר חריג. רק כשביקשתי ממיכל מחק, והיא לא ענתה לי, הבנתי שמשהו שונה. כמו מיכל, כל הילדים בכיתה התעלמו ממני. לאט לאט הבנתי מה קורה. עושים עליי חרם! חשבתי לעצמי. בהפסקה ישבתי לבד. ואז, ראיתי את רחל והחבורה שלה מתקדמות לעברי. רחל נעצרה מולי, צחקה, והלכה. לפתע הבנתי הכל. רחל כועסת שהיא לא התקבלה להצגה, ומוציאה את זה עליי! והיא אירגנה עלי חרם! חזרתי הביתה, מותשת מאירועיי היום. הלכתי לחדר ונרדמתי.
קמתי בבוקר והתארגנתי לבית ספר. לא היה לי חשק ללכת, אבל הייתי חייבת. כשהגעתי לכיתה, נראה שכולם שכחו מהחרם. דיברו איתי, ושיחקו איתי. ואז בשיעור קרה דבר מוזר. המורה סיפרה לנו על הצגה שעומדת להיערך. במאי מפורסם עומד להגיע ולבחון אותנו. קריאות שמחה נשמעו בכל עבר, ורחל, מיד הכריזה שהיא עומדת לכבוש את התפקיד הראשי. ואז הבנתי. אכישהו, חזרתי בזמן. ועכשיו הייתי צריכה לקבל החלטה אחת- להבחן להצגה, להגשים את החלום, אבל לאבד את החברות שלי, או לוותר על החלום, אבל להשאיר את החברות? ואיך אוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה, ולדעת שלחברות שלי אין בעיה לעשות עליי חרם? מה לעשות?
