שלום שמי תחייה אני בת 9 ואני רוצה לספר לכם סיפור שקרה ביום שלישי בביתי. קמתי ממיטתי הרחבה והרגשתי לא כל כך טוב, כאב לי הראש והיו לי סחרחורות נוראיות. אמרתי לאבי שיכין לי כוס תה. בינתיים לא יכולתי לבוא לבית הספר. בתוך ליבי התעצבתי וחשבתי:” ה’ בבקשה שזה יעבור אחרי שאשתה את התה”. אך כל תקוותי לא עבדו, הראש המשיך לכאוב והסחרחורות חגגו להן. אימי הייתה בחוג התעמלות ולכן רק בשעה שמונה היא חזרה. הבנתי שלא אוכל ללכת לבית ספר בזמן הקרוב. אמרתי לאימי את הדבר והיא אמרה שאמדוד חום, מדדתי וזה קרה- יש לי חום!!! לאחר כמה דקות הרגשתי שאני צריכה להקיא. כאבה לי הבטן והשתעלתי. אימי אמרה לי ללכת לישון וזה יוריד לי את החום. ישנתי שעתיים והחום ירד לי מעט. התחלתי להתגעגע לכיתתי ובעיקר לחברתי הטובה רעיה בעלת שערה הארוך. יום הלימודים הסתיים אחיי חזרו מבי’ס ובאו לראות מה שלומי. אמרתי להם ששלומי לא טוב ועלה לי החום, הם התפלאו ואיחלו לי רפואה שלמה!
עבר יום ואחיי הלכו בשמחה לבי’ס בכיף. ובנתיים בכיתתי: רעיה סיפרה לי שכל חברותיי מתגעגעת אלי. בנוסף היא אמרה לכולן לכתוב לי ברכה קצרה רפואה שלימה. בסוף יום הלימודים רעיה הביאה לי את האלבום ואפילו מורתי כתבה ברכה מחממת לב ותליתי אותה בחדרי.
יום חמישי הגיע יום של ריחות ובישולים. באותו היום היה לי חוג תלמוד תורה שממש לא בא לי לפספס אותו. רעיה חברתי הטובה אמרה לי שהיא רוצה שאגיע. בסוף לא הגעתי כי אמי אמרה לי שלא אז אמרתי לה שלפחות אגיע מחר אך תשובתה הייתה שלילית. בכיתי ממש בכיתי לא הייתי מוכנה להישאר יותר בבית. אמרתי לאמי שאני חייבת לאוריה “חמצוץ” על זה שהתערבנו מי תסיים יותר מהר שיעורי בית והיא משגעת אותי כל יום כמעט מתחילת שנה ואני לא עונה לה .אז עכשיו קניתי ולא יכולתי לדבר מעבר לדמעותי .אימי חיבקה אותי בזרועותיה החמימות ואמרה:’ ‘אין מה לעשות מתוקה שלי את חייבת להישאר בבית לפחות עוד יום אחד כדי להתחזק” אך כל ניחומיה לא עזרו, והיא המשיכה לעודד אותי ואמרה: ”תעשי כיף חיים עם אבא הוא מחר בבית אז יהיה לכם כיף”. ניסיתי להראות שאני שמחה ומתנחמת ,אבל האמת שבכלל לא הייתי שמחה, חפצתי כל כך ללכת מחר עד שפשוט הלכתי לחדרי וסגרתי את הדלת בעדינות שאמי לא תחשוב שאני כעוסה. ובחדר בכיתי ובכיתי עד שכל מיטתי נרטבה. הרגשתי שמלא רגשות מציפות אותי ופשוט היה בא לי ללכת בכל מקרה מכיוון שב”ה מצבי השתפר ואני מרגישה ממש ממש טוב.
יום שישי: אמרתי לאמי שאני מוכנה לביה”ס והיא אמרה שאני לא הולכת וביום ראשון אלך. בכיתי שוב עד לשעה 10.
יום ראשון: חזרתי לביה”ס ואכן אמי צדקה הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר יום שישי.
