חופש גדול מדי
הייתה פעם אחת ילדה שקוראים לה ענבל. ענבל הייתה עייפה ולא היה לה כח לקום מהספה, היא בילתה על הספה כל הבוקר וגם את רוב שעות הצהריים.
מרוב הישיבה כבר היו לה סימנים על הפנים מהכריות של הספה, כבר כמה ימים שזה ככה. כאשר התחיל החופש הגדול היא הלכה לקייטנה אבל שבוע שעבר היא הסתיימה והימים שחלפו מאז היו מאד דומים אחד לשני. לענבלי אין כח להכין לעצמה ארוחת בקר לכן היא אוכלת קורנפלקס בלי כלום.
אין לה כח לצחצח שיניים, אין לה כח להתקלח, אין לה כח לקרוא, אין לה כח לצאת לחצר, אין לה כח לקחת את הכלב לטיול ואין לה כח לעשות כלום חוץ מלרבוץ על הספה. הדבר היחיד שיש לה כח לעשות הוא לראות שני פרקים מהספה.
האמת שיש לה כח לראות יותר משני פרקים אבל שניים זה מה שהוריה מרשים לה לראות בחופש.
כשאבא נכנס הביתה אחרי העבודה, הוא ראה את ענבלי מחזיקה את הקערה של הקורנפלקס ואוכלת על הספה, הוא הבין שהיא צריכה קצת עזרה.
הוא שאל: רוצה לשחק שש בש?
ענבל הסכימה בשמחה אך לאחר שלושה משחקים היה לה שוב משעמם.
אבא, מתי חוזרים סוף סוף לבית הספר?
את כל כך אוהבת את בית הספר?
אני אוהבת להיפגש עם החברות, לשחק איתן ולבקר אותן בשעות אחר הצהריים.
ולמה את לא יכולה לעשות את זה גם עכשיו? שאל אבא.
אני לא נפגשת איתן כדי לקבוע שעה ומה לעשות, ענתה אביגייל.
אני מבין, אמר אבא. יש לי רעיון בשבילך, מעוניינת לשמוע?
כן…
בואי נחשוב יחד על מפגש חברתי שנעשה אצלנו בבית. אזמין לכם פיצות ושתייה ואתן תשחקו יחד בכיף ובהנאה. ענבל אהבה את הרעיון ובמרץ רב עשתה את ההכנות הראשונות. היא הבינה שכדי לעשות זאת היא צריכה עזרה של עוד בנות מכיתתה.
הבנות הסכימו בשמחה לשתף פעולה, המפגש היה מהנה מאד והחופש של ענבל הפך להיות חוויה עד שיגיע הזמן לחזור לבית הספר שם תהייה החוויה האמיתית.
