אני בחיים לא אשכח את הטיול השנתי של כיתה ב! כמה חיכיתי לטיול הזה?! כל היום הייתי שואל את אמא שלי מתי יגיע הרגע המיוחל? התרגשתי לקראתו כפי שהתרגשתי לפני שעליתי לכיתה א’ ולמה? כי בטיול השנתי זאת היתה ההזדמנות שלי להראות לנדב שאני לא פחדן כמו שהוא חושב.
כמה שבועות קודם לכן, בבית הספר בזמן ההפסקה שיחקנו יחד בגולות. היה לי את האוסף הכי גדול והכי יפה. עם גולות בכל הצבעים ובכל הגדלים. בזמן המשחק הקפדתי לשחק רק עם הגולות הפשוטות שלי, את המיוחדות שמרתי רק לעצמי עד שנדב אמר לי” אלון, תפסיק לפחד ושים את הגולות השוות!” לא רוצה! עניתי במבוכה. “אתה פוחד להפסיד?” שאל נדב? לא! עניתי. בכלל לא בא לי להמשיך לשחק, “כואבת לי הבטן. “פחדן” קרא לי נדב. “אני לא משחק יותר עם פחדנים” ומאז לא שיחקנו יותר בהפסקה.
נדב היה החבר הטוב שלי עוד מימי הגן והוא מאוד חסר לי אך איך אסביר לו שאוסף הגולות שלי הוא מיוחד, שהגולות הן מתנות מאבא שלי שנוסע לחוץ לארץ ומביא לי למזכרת? בחרתי לשתוק ולא לשתף אותו אך הוא היה חסר לי מאוד.
הטיול השנתי הגיע. נסענו לנחל התנינים. בהפסקת האוכל שמעתי את נדב מתכנן להאכיל את הצבים למרות שהמדריך הסביר שזה אסור על פי החוק. קמתי אחריו לראות מה הוא מתכנן ולפתע שמעתי צעקה! ראיתי שנדב נפל והתגלגל לכיוון הנחל . “אל תזוז” צעקתי אליו! אלך לקרוא למדריך. ” לא” ענה לי נדב “אני אסתבך בצרות”. “אז אני אעזור לך לצאת”, קראתי בהתרגשות. נכנסתי מעבר לגדר ומתחתי את גופי ככל האפשר עד אשר ידי הגיע לידו של נדב.
“החזק בידי” קראתי ומשכתי את נדב אל מעבר לגדר.
“תודה רבה על העזרה” קרא נדב. “אתה באמת חבר אמיתי. אני מצטער שקראתי לך פחדן. אתה לא פחדן אתה אמיץ והכי חשוב אתה חבר טוב”.
הרגשתי מאושר! הינה ההזדמנות שלי הגיעה! נדב ואני חזרנו להיות חברים טובים ובהפסקות המשכנו לשחק יחד בגולות ואני כבר לא פחדתי להשתמש בגולות השוות כי ידעתי שיש לי חבר טוב וזה יותר חשוב מהכול.
