חבר טוב
שלום קוראים לי שולמית יש לי שלוש אחים מעלי רני, דוד ושילה
וארבע אחים מתחתי שלמה, רעות ,יאיר ואמונה
זה קרה בגשם הראשון ( היורה ) כולם לבשו בגדים חדשים של חורף
הסיפור התחיל בבוקר כשעליתי להסעה נוגה שהיתה שתלטנית הכיתה אמרה לי ‘איזה בגדים מכוערים’
אני הייתי ממש ממש רגישה ונפגעתי מאוד כמעט התחלתי לבכות אבל התאפקתי בגלל
שהתביישתי שכל ההסעה תראה אותי בוכה
אבל כשהגעתי לכיתה התחלתי לבכות
כל הכיתה לא אהבה אותי חוץ מבת אחת שבקושי אני אהבתי אותה
כל הכיתה הסתודדה אלי ולעגה לי
תראי איזה מעצבנת השולמית הזאת
הסעה שלי מגיע הכי מוקדם, בשש וחצי
ובשמונה מתחילים את הלימודים
אז עד שהמורה יגיע יקח מליון זמן שכזה הרבה זמן קשה לשרוד שכולם מתייחסים אליך
בצורה לא מתאימה
די די אוף זה כל כך קשה ומעצבן בלי המורה חשבה שולמית
וב…שעה שמונה המורה נכנסה לכיתה כולם ישבו יפה עם עיברת כאילו שכל הזמן הזה לא קרה כלום
בגלל שאני בכיתי המורה הבינה שהיה מקרה לא נעים בנות שב-נא בבקשה שמתי לב שקרה
מקרה לא נעים אני רוצה שאחת הבנות תספר לי מה קרה אף אחת לא הצביעה וכולם שתקו
טוב אחרי התפילה אני רוצה שאחת מהבנות תספר לי אמרה המורה בקול תקיף שולמית מתוקה
תשטפי את הפנים תוצאי סידור ואת יכולה להתפלל בשקט
אחרי התפלה: אריאל זאת שבערך שולמית אהבה אתה החליטה להצביע כן אריאלוש רצית להגיד
מה קרה כן המורה ענתה אריאל בקול החביב שלה אחרי שסיפרה על המקרה כבר ניגמר השיעור
למורה, זאת אומרת המחנכת יש היום רק שיעור אחד אתנו בתחילת היום
וכך המשיך הרעיב עד סוף היום
כשהגיע סוף היום רצתי הביתה. כשהגעתי הביתה זרקתי את הילקוט בכניסה לבית ורצתי לחדר
שפוכת בכי. אמא לא הספיקה להבין מה קרה. אמא נכנסה לחדר ישבה על המיטה שלי ולטפה אותי
‘שולמיתוש מה קרה?’ שאלה אמא בקול הרך
‘ההא… פשוט העליבו אותי, כל הכיתה מולי חוץ מאריאל.’
‘אמממ, הבנתי, את רוצה שאדבר עם המורה כי לא בדיוק הבנתי מה קרה’ שאלה אמא.
‘כן אני אשמח’ אמרה שולמית בבכי.
אחרי השיחה עם המורה. ‘שולמית, הבנתי מה קרה, זה באמת מקרה ממש חמור. המורה אמרה שהיא תעניש את כל הכיתה מחר…’
‘רגע, אבל אריאל לא עשתה כלום’
‘כן, אני באמצע לומר לך שחוץ מאריאל’
‘אההה, הבנתי.’
‘וגם היא אמרה שהיא תדבר עם כל הכיתה ושאם קורה משהו צריך מיד לומר לה.’
‘טוב’
למחרת אמרה המורה: ‘כולם לרדת למנהל חוץ משלומית ואריאל’
כל הבנות הבינו מדוע הן צריכות לרדת והן מאוד הצטערו על כך.
אחרי שהן עלו מהמנהל כל בת בקשה סליחה ואמרה שהיא מאוד מצטערת.
נוגה ביקשה סליחה רק בהפסקה.
‘שולמית! את באה לשחק שבויים? נוו, בואי! את מה זו טובה’ קראה כל הכיתה במקהלה, ומהיום והלאה שולמית היתה אהובה ועוזרת לכולם.
