אני שוכב במיטה ולא מצליח להירדם, אמנם כמעט עשרים שנה עברו מאז, אך הזיכרון לא יעזוב את ראשי אף פעם.
אני זוכר את הכל כאילו זה היה אתמול, את הפחד, את הכעס והדאגה, את כל הבכי והצעקות שנבעו מפיהם של אנשי הישוב שלי ושל החיילים כאחד.
אני אתחיל מהתחלה: שמי הוא אביתר צידון ואם לא הבנתם עד עכשיו, נולדתי בגוש קטיף, להורים אוהבים ואכפתיים.
אני זוכר את המראה הירוק והזורח, שמה שנשאר ממנו הוא אבק והרס.
אז… חזרה לנושא, כך ראיתי את שנותיי הראשונות ביישוב, היו לי הרבה חברים שם. בבית הספר הצטיינתי ברוב המקצועות והייתי אהוב על כולם.
לא פעם ולא פעמיים, אמי לקחה אותי איתה לגידולים לראות את היבול והמחסן ומדי פעם אפילו לעזור לה בניהול החווה.
יום אחד, שמעתי את אבי משוחח עם אחד מחבריו: “כן…אני מבין…אני אספר לאשתי ולבני, להתראות”.
זה היה מוצא פיו של אבי, הרהרתי ביני לבין עצמי: “מעניין מה כל כך חשוב שאבא מספר לי אפילו בלי להתלבט”…
כשראיתי את הפנים המודאגות של אבא, הרגשתי פחד וחרדה, אך גם סקרנות לגבי מה שאבא רוצה לומר.
הבשורה שאבי סיפר לי, איבנה אותי לדקה לפחות, עומדים לפנות את הישוב.
מלמלתי :” אז….אז… אז עומדים?…” , “כן” , ענתה אמי, “אנחנו עומדים לעזוב”.
“אבל אני לא רוצה לעזוב”, אמרתי על סף דמעות, “אני רוצה להישאר”.
“אי אפשר, חייבים לעזוב, גם אנחנו רוצים להישאר, אבל אי אפשר” ענה אבי.
“אבל למה” ,שאלתי.
“כי זה מה שהוחלט” ענו הורי יחד.
אנחנו נשארנו עד הרגע האחרון, אך כשהסבירו לנו שאין דרך אחרת, נכנענו.
אמרתי שלום בפעם האחרונה, לחדר שלי, לבית שלי, למקום שבו גדלתי.
גם החיילים לא רצו לגרשנו, אך לא היתה להם ברירה, הם התחייבו.
הובלנו אל הישוב הקרוב, עם שכנינו באוטובוס.
ועכשיו, חזרה להווה…
הסיפור שלי נשאר תמיד איתי וחלק מרכזי בחיי. אני תמיד מזכיר לעצמי ברגעי לחץ ומשבר את הסיפור ונזכר שיש חלקים קשים יותר בחיים.
אני עד היום מאמין בלב שלם שגוש קטיף יחזור אלינו ונשקם אותו למקום שהוא היה.
אביתר.
