בשכונה שלנו יש מגרש כדורגל. מגרש הכדורגל היה ישן, השערים היו מצוירים על קירות ושיחקנו על חול עם אבנים ובורות. למרות הכול אהבנו אותו מאוד וכול ילדי השכונה היו באים כל יום אחר הצהריים לשחק בהנאה, גם אם לפעמים רבנו.
יום אחד כששיחקנו בהתלהבות במגרש, הגיעו פקחים ואמרו לנו להתפנות מיד מהמגרש. התפלאנו ושאלנו: מה קרה? הודיעו הפקחים כי הולכים לפרק את המגרש כדי להפוך אותו לגן ילדים. זו החלטה דחופה של העירייה.
קיימנו מפגש משותף בו החלטנו לעשות הפגנה מול העירייה. הכנו שלטים ולמחרת הגענו לרחבת העירייה. בדרך הצטרפו הורים ואנשים נוספים מהשכונה כדי להביע תמיכה.
למראה ההפגנה יצא ראש העיר ממשרדו וההורים הסבירו שמגרש הכדורגל בשכונה הוא קהילתי, המשמש את הילדים בכל יום. יש להם חיבור חברתי בזכות המשחקים ועיסוק בריא במקום להתבטל בזמן מסך מיותר. ראש העיר הקשיב בסבלנות והציע לדחות את ההחלטה בחודש שלם בתנאי שנצליח לשחק במגרש בלי מריבות. זה אמנם היה קשה לנו מאוד, אבל הסתכלנו אחד על השני והחלטנו שנלך על זה.
מיום למחרת שיחקנו באיפוק גדול. מסרנו אחד לשני את הכדור בלי לחטוף זה לזה, דיברנו בכבוד, לא פגענו אחד בשני ושיתפנו כל מי שהיה בצד, כל הזמן שמנו לב שלצד המגרש יושב לו פקח של העירייה לבדוק איך אנחנו משחקים.
עבר חודש והנה ראינו עובדי עירייה מיישרים את המגרש, שותלים דשא, שמים בשני צדי המגרש שערים גדולים וצובעים בצבע לבן את קווי המגרש. צהלנו, קפצנו והשתוללנו מרוב שמחה. המגרש נשאר בידינו! החלטנו לכתוב מכתב תודה לראש העיר שהתחשב בנו.
מאז אנחנו משחקים בהנאה ובשמחה רבה.
