נכנסתי הביתה עצבנית. “מה קרה, שוב יעלה פגעה בך?” שאלה אימי כשראתה אותי עם מצב-רוח רע “לא בי,” תיקנתי אותה “בחברה. אבל זה לא משנה! זה עדיין ממש לא בסדר!”
אימי הסכימה עם כל מילה שלי, אבל שתקה והמשיכה לשטוף את הכלים, כרגע היא לא מצאה שום תשובה מנחמת… “זהו זה,” הרסתי את השתיקה המביכה, “אני אחזיר את השלום והצדק!” הפלגתי בדמיונות.
אימי חייכה ולא אמרה כלום, ובדיוק גמרה לשטוף את הצלחת האחרונה. “בהצלחה” אמרה, והחזירה את הצלחת למקום. “אדל,” משכה בשמלתי דייזי הקטנה “תסתכלי מה הכנו בגן!”
בידה החזיקה גוש גדול של פלסטלינה מודבק על דף, שבקצה היה כתוב בכתב מוזר והפוך “דייזי”.
“לא עכשיו! את לא רואה שכרגע אין לי מצב-רוח?!” התעצבנתי עליה. קמתי מהספה והתיישבתי על הכיסא שליד השולחן, והתחלתי לכתוב בכתב גדול וברור:
“שלום תשכינו, ותעזרו לעולמנו!”
הסתכלתי על הדף מרוצה ובחנתי אותו מכל הכיוונים. נשמתי עמוק ולחשתי לעצמי “בהצלחה.”
עמדתי על קצות האצבעות ובדיוק גמרתי לתלות את כל הסבב הראשון של השלטים. ניגבתי זיעה מראשי, ‘זהו זה, גמרתי את הסבב הראשון, עכשיו אחזור הביתה ואכין עוד!’ חשבתי בנחרצות.
ישבתי על הכיסא שבבית, ושוב כתבתי: “שלום תשכינו…” ידי רעדה ובקושי הצלחתי לכתוב את האות הראשונה (ש). הרפיתי את ידי מהטוש, נשענתי על הכסא ועצמתי את עיני.
“אדל,” חזרה ואמרה לי דייזי בעודה מנענעת אותי בידה הקטנה “את יכולה להקריא לי את הזחל הרעב?”
“די דייזי… את לא רואה שאני עסוקה ושכואב לי הראש?!” דייזי עשתה פרצוף עצוב והלכה.
השמעתי אנחה קטנה והודעתי “הלכתי לנוח.” “בסדר, איך היה במבצע?” שאלה אימי “סבבה.” אמרתי, ונפלתי על המיטה וקול של קפיץ קטן נשמע “אה,” נאנחתי ונרדמתי.
אור קטן סנוור את עיניי ועפעפיי מצמצו. “מה השעה?…” מלמלתי לעצמי, והסתכלתי בשעון ידי. “17:34…” עניתי למחשבות שלי, הפלתי את ידי על המיטה בחזרה ואני יכולה להישבע ששמעתי משהו נשבר.
“אדל, תסתכלי איזה סוודר חדש אמא קנתה לי!” קראה דייזי (הלבושה בסוודר ורוד זוהר). זהו, נמאס לי…
“די! תעזבי אותי כבר!” צעקתי עליה. דייזי נבהלה, וברחה בריצה. לקח לי כמה שניות להבין מה עוללתי. “חכי, דייזי! סליחה!” התחרטתי על מעשי ורצתי אחריה. נבהלתי והסתכלתי לכל הכיוונים,
“איפה דייזי? איפה דייזי?” הרצתי את עצמי וחיפשתי אותה בעיני המבוהלות. כל-כך התחשק לי לבקש ממנה סליחה, ולחבק אותה חיבוק חם ואוהב…
לפתע עיניי נעצרו וראיתי את דייזי בוכה בפינה. “הנה את!” קראתי בקול התיישבתי לידה “סליחה דייזי…”
אמרתי וליטפתי את שערה הבלונדיני. אך דייזי, המשיכה בשלה… “אוי… מה חשבתי לעצמי?!”
התחרטתי ושכחתי לגמרי שדייזי יושבת ממש פה לידי… “רדפתי אחרי שכולם יחיו בשלום וצדק, אבל בכלל לא התייחסתי לאיך שאני מתנהגת…” הבטתי מעלה ודמעה שקופה זלגה על הלחי שלי…
כל-כך התחרטתי על מעשי… לפתע משהו נפל עלי ונפלתי לאחור. לקח לי כמה שניות להבין שזאת דייזי שהתנפלה עלי בחיבוק ענק. חיבקתי אותה חזרה חיבוק חם ואוהב…
“סליחה דייזי, סליחה…” הצטערתי והתאפקתי שלא לבכות…
