זה היה ביום שני בחופשת חנוכה השנה. אני ומשפחתי והחברה הכי טובה שלי נסענו לדרום. אחרי נסיעה שהרגישה נצח, הייתי כבר חסרת סבלנות. הרגשתי שאני רוצה לשבור את החלון ולקפוץ מהמכונית. כל כך רציתי לפגוש את טוטו (החברה הכי טובה שלי). בדיוק אז אבא שלי אמר, אנחנו כבר מגיעים. קראתי לאחי שישן במושב לידי, הי! שחר! אנחנו כבר מגיעים. ואז הוא התעורר מהשינה שלו ואמר מה מה.. בכלל לא ישנתי… אני רק הסתכלתי על העצים.
אמרתי, מה?! עצים? אנחנו כבר שעות במדבר, כל מה שאני רואה פה זה רק חול וחול.
כולם פרצו בצחוק,
הגענו סוף סוף, טוהר והמשפחה שלה חיכו לנו כבר בחניה. רצתי אל טוהר, נתתי לה חיבוק גדול. מלא זמן לא ראיתי אותה. אני וטוהר הלכנו לבגז’ של האוטו להביא שני בקבוקים כדי למלא את החולות הצבעוניים. אחר כך, אני וטוהר הסתכלנו על החולות הצבעוניים ואני אמרתי לטוהר: “וואו, זה נראה כאילו מישהו צייר את זה”. והיא אמרה: “נכון, זה באמת לא נראה אמיתי”.
אחרי שנדהמנו מהחולות הצבעוניים, שבאמת היו ממש צבעוניים הלכנו לאיפה שכל המשפחה היתה, שמענו את אח שלי שחר אומר לאמא שלי: אמא יש פה הר אדום, נכון, אמא שלי אמרה, אבל לא רק אדום גם צהוב ולבן ו..
״סגול״ טוהר צעקה ״אני רצה לסגול״ היא התחילה לרוץ ואני אחריה.
התחלנו למלא את הבקבוקים בחול הסגול. אני הצעתי שנעשה שכבות של חול בבקבוקים. מילאנו כמעט עד הסוף ונשאר רק עוד קצת מקום לצבע אחד. אני וטוהר הסתכלנו סביבנו לחפש צבע מיוחד, פתאום ראיתי את הצבע המיוחד, היה שם הר עם חול ירוק.
הוא היה קצת גבוה וגם רחוק אבל הוא היה ירוק! עלינו להר והתחלנו לחפור, טוהר רצתה למצוא את הצבע הכי ירוק. אז חפרנו מאוד עמוק. חפרנו וחפרנו כשלפתע טוהר צעקה כשהיד שלה עמוק בתוך החול: איי! מה זה? מה דקר אותי? ביקשתי ממנה להוציא את היד שנוכל לבדוק מה זה היה. טוהר הוציאה את היד והסתכלנו היטב, הוצאנו קצת חול שנפל, וראינו.. משהו נוצץ!
אני לא הבנתי מה זה, אבל טוהר אמרה: “וואו, זה קריסטל”. הוצאנו את הקריסטל מהחול, ניקינו אותו קצת וראינו שהוא בצבע שקוף יפהפה. אחרי כל ההתלהבויות מהקריסטל, שמנו לב ש..הלכנו לאיבוד!
קצת נבהלנו אבל אז טוהר אמרה בואי לפסגה של ההר ככה נוכל לתצפת על האזור ולמצוא את כולם.
רעיון טוב, אמרתי, יאללה בואי נעלה. לא היה קל לעלות להר אבל בסוף הגענו.
התחלנו לחפש את כולם, אבל לא ראינו אף אחד באופק.
הבנו שאנחנו לא מוצאות את הדרך חזרה, שמתי לב שטוהר ממש מבוהלת, החלטתי לעודד אותה עם הקריסטל שמצאנו, הוצאתי אותו מהכיס והראתי לה אותו . זה באמת שימי אותה, היא החזיקה אותו גבוה ואז שמנו לב למשהו קצת מוזר אבל יפה ממש!
הקריסטל היה כמו מנסרה. קרן שמש נכנסה מצד אחד אל הקריסטל ויצאה מאחד הצדדים כשהיא מפוצלת לשבעה צבעים: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו וסגול. המראה היה קסום. התרגשנו והתלהבנו עד שכמעט שכחנו שהלכנו לאיבוד. ואז ששמנו לב לעוד משהו! שלא משנה לאיזה כיוון אנחנו מסובבות את הקריסטל, קרן השמש שיוצאת מהקריסטל היא תמיד לאותו כיוון.
טוהר אמרה: “אולי זה סימן?”. “סימן למה?” שאלתי. “סימן שקרן השמש מראה לנו את הדרך חזרה”. ״איך עלית על זה?״ התפלאתי. ״קראתי הרבה ספרי פנטזיה״ היא צחקה. אני לא הייתי כזאת בטוחה, אבל למה לא לנסות? בכל מקרה, היינו אבודות. החזקנו את הקריסטל גבוה והלכנו אחריו. בכל פעם שהקרן זזה, זזנו איתה. הקרן הוליכה אותנו בדרך שלא זיהיתי.
“את בטוחה שאנחנו הולכות בכיוון הנכון? אנחנו יכולות יותר לאבד”, אמרתי. “פשוט תהני מהדרך. תראי כמה יפה פה”, טוהר אמרה. הרמתי את הראש, כל הר בצבע אחר, עם צורות מעניינות. בהר שלידי היו כמה צבעים מעורבבים יחד. התחשק לי לצייר את זה. פתאום שמעתי שמישהו צועק מרחוק: “אביגיל! טוהר!”. זה היה שחר, אח שלי! התחלתי להירגע. שמחתי שאנחנו בכיוון הנכון.
צעקנו לעברו: “אנחנו כאן, אנחנו כאן”. רצנו לכיוון הקול ומצאנו את כולם. כולם היו מבוהלים ומודאגים, אבל הם שמחו שמצאו אותנו. האמהות שלי ושל טוהר אמרו: “מה זה? איפה הייתן?”. טוהר ענתה: “הלכנו למלא את הבקבוקים. היה שמה מלא צבעים ואתן לא מבינות איזה מושלם יצא לנו, יצא לנו מהמם!״
ואז קטעתי את טוהר: “הבקבוקים! איפה הבקבוקים?”. טוהר אמרה: “לא לא לא, אין מצב שאנחנו חוזרות לשם”. היא קצת התבאסה, ואז הוצאתי מהכיס את הבקבוקים ואמרתי: “סתם, עבדתי עלייך”. טוהר עשתה לי פרצוף רציני ואז שמח וכולם התחילו לצחוק. ואז אמרתי: “אה, ומצאנו עוד משהו”. הוצאתי את הקריסטל מהכיס השני והראיתי לכולם אותו. וכולם אמרו: “וואו, איזה יופי, איזה מושלם הוא”. הסתכלתי על טוהר והיא הסתכלה עליי. שתינו חשבנו לעצמנו איזה מזל שמצאנו את הקריסטל.
