השכן החדש

מולי גרה בבית קטן ברחוב שקט. היא קנתה את ביתה לפני 20 שנה כשהיה חדש. איתי ונועה יטוץ קנו את הבית שליד מולי באותו זמן. הם היו חברים טובים ושכנים טובים במשך 20 שנה אבל עכשיו הבית של יטוץ היה ריק. איתי ונועה עברו לפלורידה כדי לגור ליד בתם ונכדיהם.
אני מקווה שהשכנים החדשים שלי נחמדים כמו איתי ונועה חשבה מולי. אני אתעצבן מאוד אם כמה צעירים יקנו את הבית והם יהיו רועשים, אולי יהיו להם ילדים, אולי יש להם חיות מחמד.
כמה ימים לאחר מכן חנתה משאית הובלה מחוץ לבית הסמוך. מולי עמדה ליד חלון הסלון שלה והתבוננה.
היא ראתה ספות, כורסאות ,שולחנות, כיסאות, ומיטות נכנסים לבית. היא ראתה את הגברים נושאים ארגזים רבים לתוך הבית. אז היא ראתה אופניים קטנים וורודים. אדם נשא אותו לגינה שמאחורי הבית
“אוי לא” היא חשבה. ילד!
לאחר מכן נשא האיש אופניים אדומים אל הגינה. הם היו גדולים יותר מהאופניים הורודים, אבל קטנים מדי למבוגר. עוד ילד! צעקות! צרחות! אני לא רוצה לגור ליד ילדים!!
מולי הביטה בשעון שלה. הגיע הזמן ללכת למרכז הקהילתי. בכל יום שישי התקיים קונצרט במרכז הקהילתי. גוסטב בר ניגן בפסנתר. הוא ניגן מוזיקה קלאסית יפה. הוא היה פסנתרן טוב מאוד. כשהיה צעיר יותר, הוא היה מאוד מפורסם. הוא ניגן בקונצרטים בכל העולם. עכשיו הוא היה בדימוס, אבל הוא עדיין אהב לנגן בפסנתר. אז הוא ערך קונצרטים בחינם בבתי חולים ובבתי אבות ובמרכזים קהילתיים.
מולי לבשה את המעיל. היא לקחה את התיק שלה ויצאה מביתה. היא נעלה את הדלת ומיהרה לרדת לרחוב. הגברים עדיין הוציאו קופסאות ורהיטים מהמשאית.
אני לא יודעת אם אהנה מהקונצרט היום, חשבה מולי. אני כל כך לא מרוצה. אני אוהבת את הבית שלי. אני אוהבת את הרחוב השקט שלי. אבל עכשיו יהיו ילדים רועשים. הכל ישתנה.
מולי הופתעה מאוד כשהגיעה למרכז הקהילתי. גוסטב בר לא היה שם. “מר בר לא יכול לבוא היום”, אמר מנהל המרכז הקהילתי לכולם. “הוא עסוק מדי. הוא יגיע בשבוע הבא. חברו של מר בר הגיע. הוא מנגן בגיטרה והוא שר. בבקשה תהנו מהקונצרט.”
הקונצרט היה נחמד מאוד אבל מולי חשבה שהנגינה בפסנתר של מר בר טובה יותר. אחרי הקונצרט היא הלכה הביתה. המשאיות נעלמו והיה שקט מאוד.
לפני שמולי הלכה לישון, היא יצאה החוצה לזרוק קצת אשפה בפח האשפה. היה חשוך מאוד. היו אורות בבית הסמוך. מולי יכלה לשמוע פסנתר. המוזיקה נשמעה יפה. היא עברה את הגדר והסתכלה על הבית הסמוך. האורות דלקו בבית והיא ראתה פנימה. אני מניחה שעדיין לא הספיקו לתלות וילונות, חשבה.
היא יכלה לראות קופסאות רבות על רצפת הסלון. היא יכלה לראות פסנתר כנף, אבל היא לא יכלה לראות מי מנגן בו.
למחרת, מישהו צלצל בפעמון הדלת ומולי ניגשה לענות לו. היא הופתעה מאוד. גוסטב בר היה שם.
“בוקר טוב,” הוא אמר. “אני השכן החדש שלך.”
“אתה!” אמרה מולי. “חשבתי שזו משפחה עם ילדים! ראיתי את האופניים. אחד ורוד ואחד ואדום”
“אה” אמר מר בר. “הם האופניים של הנכדים שלי. לפעמים הם באים לבקר בימי ראשון. זה נחמד שיש להם משהו לעשות בבית שלי. אם אין להם מה לעשות, הם משתעממים ורועשים מאוד”.
עכשיו הבינה מולי את הכל! היא סתם היתה מודאגת. הכל היה בסדר.

מאת: איילת גרינספן, ד2, בית ספר אריאל, אפרת.
.