רצתי מהר, הייתי חייב להספיק! אסור לי לאחר, אחותי הקטנה תחכה לי מחוץ לבית ותהיה לבד. ובכל זאת,
המפתח אצלי ואני לא רוצה שהיא תחכה בחום הרב השורר בחוץ. רצתי כל עוד רוחי בי, נעצרתי ליד מפתן
האוטובוס והסדרתי את נשימתי.
“ילד, אתה מתכוון לעלות, או שאתה תישאר שם עוד זמן רב?” קולו הצרוד והעמוק של הנהג הקפיץ אותי
באמצע נשימותיי. עליתי במהירות במדרגות האוטובוס, ניזהר שלא ליפול וצנחתי לתוך הכיסא הפנוי
האחרון שהיה לצידו של החלון. עד מהרה עייני נעצמו ושקעתי בשינה עמוקה.
כאשר התעוררתי- שקט כבד שרר באוטובוס. מצמצתי כמה פעמים כדי להתרגל לאור הלבן והמסנוור של
שעות אחר הצהריים. לאחר מכן קמתי ובצעדים מדודים התחלתי ללכת לכיוון כיסא הנהג, אך לחרדתי הרבה
הנהג לא היה. לא רק הנהג, אלא גם כל אנשי האוטובוס.
הזזתי את השרוול עד שהגיע למרפק ידי ובדקתי מה השעה. חשכו עייני, השעה הייתה 15:25- לפני שעתיים
אחותי חזרה הביתה ואני הייתי צריך לחכות לה ולתת לה אוכל.
התגנב לליבי חשש, התחלתי לדאוג שמה קרה לה משהו, קרסתי על הרצפה כאשר ראשי בין ידי והתחלתי
לבכות בכי תמרורים. משום מה, הבכי הרגיע אותי ותוך כמעט חצי שעה הייתי רגוע כמו שלא הייתי מעולם
בשעת מצוקה.
המוח שלי היה רגוע ממחשבות סוערות ולכן יכולתי לחשוב בבירור על המצב שנכנסתי אליו ברגע זה.
לפתע ראשי התמלא ביותר מדי רגשות: עצב, דאגה, אכזבה, פחד וחרדה. מרוב כל הרגשות החלה לכאוב לי
הבטן והיה לי כאבי ראש. ישבתי על הכיסא כשכמעט כל אברי גופי כואבים ותהיתי מה לעשות.
קמתי באי רצון והלכתי לחלון. שאפתי אוויר ומלאתי את ראותי ואז, בקול שאיני יודע מאין הגיע,
צרחתי “הצילווווו!!”.
בהתחלה לא קרה דבר, אך אחרי רגע הבנתי עד כמה פגעתי במיתרי הקול שלי. הייתי צרוד כמו שלא
הייתי לפני כן. אף-על-פי-כן המשכתי לצעוק בכוח משפטים כגון: “שמישהו יבוא להציל אותי!!” “מישהו
שומע אותי?”
לבסוף, לאחר כחצי שעה של צרחות ותחנונים התיישבתי על הכיסא תשוש ועייף ושקעתי בעוד שינה
עמוקה. התעוררתי מרעש מכוניות מחריש אוזניים, קפצתי מהכיסא, רצתי לעבר החלון והצצתי החוצה.
בחוץ, ראיתי את ההצלה שלי! המשאית הייתה גדולה במיוחד ושני אנשים עמדו משני צדדיה.
היא הייתה ירוקה כהה ולא היה קשה לזהות שזאת משאית זבל. קפצתי, צעקתי ודפקתי על החלון אך
ללא הועיל, שני האנשים דיברו אחד עם השני ואפילו לא שמו לב לכל קריאותיי וצעקותיי.
ולבסוף עשיתי מה שכל ילד עושה כשהוא נתקע במקום כלשהו. התחלתי לבכות. בכיתי כל כך הרבה
עד שהייתי בטוח שיגמרו לי כל הדמעות.
ואז ב-17:46 הרעב החל לגשש את דרכו אל בטני הריקה. והיא, מצידה, החלה לקרקר. אך זה לא הסוף,
לאחר מכן התחלתי לחוש כאב חד בגרוני. שתיתי עד טיפת המים האחרונה מבקבוקי. וכך, צמא ורעב,
נשכבתי לישון באוטובוס בפעם האחרונה.
התעוררתי מקול נפץ מחריש אוזניים והתכווצתי בפחד במקומי, מנסה כמה שיותר לא להראות. לפתע שמעתי
קול נעים קורא: “שי, אתה כאן?” זיהיתי את הקול. היה זה קולה של אימי, אך הוא נשמע עצוב ומודאג יותר.
קפצתי ממקומי בלי לחשוב פעמיים וקראתי בקול מלא תקווה: “אני כאן!”
קפצתי על אימי שקרנה משמחה ומהקלה וחיבקתי אותה חזק.
“אל תדאג,” אמרה אמא “חזרת הביתה!” נכון, סוף-סוף חזרתי הביתה
