השבת

השבת שלי

יום שישי הגיע, השמש כבר מאירה, 

לבשתי תלבושת – ויצאתי במהירה.

אך סערה פרצה, הרוח יללה בקול,

ונזכרתי פתאום: שכחתי מצווה גדולה מכל.

 

לא נטלתי ידיים, צדקה גם לא שמתי, 

לרגע נבהלתי – מה עכשיו אעשה? לא ידעתי .

רצתי חזרה הביתה בצעד מהיר,

ובדרך פגשתי אדם מבוגר, עייף ושביר. 

 

שקים כבדים נשא ביד רועדת,

ניגשתי מיד בלב טוב ובשמחה גועשת.

“אתה צריך עזרה?” שאלתי בענווה ,

“כן,” הוא אמר, “אך זה לא קשה לך ”?

 

“אל תדאג,” חייכתי, “אני אוכל להחזיק”,

הרמתי את השק – והוא לא היה כה כבד כפי שחשבתי בתחילה.

האיש הודה לי בעיניים מאירות,

וליבי התמלא בשמחות קטנות וגדולות. 

 

המשכתי בדרכי וראיתי אישה עיוורת,

עמדה ליד כביש – הדרך לה סגורה ומאיימת. 

ניגשתי, אחזתי בידה ברוך וחום,

ועברנו יחד, לאט ובשלום. 

 

היא שמחה מאוד ורצתה להודות,

נתנה לי שוקולד – מתנה קטנה אך גדושת משמעות. 

אמרתי: “לא צריך, תשמרי באהבה”,

אך היא התעקשה – וקיבלתי בענווה .

 

ישבתי על ספסל, לנוח קמעא, 

וטעמתי מהשוקולד – מתוק כמו מצווה טובה. 

אז ראיתי ילדה קטנה, דמעה בעיניה,

רצתה גלידה – אך לאמא לא היה כסף לקנייה.

 

ניגשתי אליהן בלב פתוח ורך,

והצעתי מהשוקולד – חיוך קטן בדרך.

האם הודתה, והילדה חייכה, 

וליבי שמח – איזו מתנה נפלאה.

 

לבסוף הגעתי הביתה עייפה ומלוכלכת ,

אך הלב היה נקי, מלא ואוהב באמת.

סיפרתי להוריי על היום המיוחד,

על מצוות קטנות שעושות עולם אחד. 

 

נרדמתי על הספה, ובחלום מתוק,

כל מי שפגשתי חזר אליי בצחוק.

כל אחד הביא מתנה בלב שמח, 

כמו שאמרו לי: הטוב – תמיד חוזר אליך. 

 

התעוררתי בשמחה, השבת כבר כאן ,

אמא תפרה לי שמלה – לבנה כמו ענן .

נטלתי ידיים, שמתי צדקה, 

והשבת נכנסה – בשירה וברכה.

 

ישבתי לאכול ממאכלי השבת הטעימים, 

והודיתי בלב על כל המעשים הקטנים.

 

שבת שלום לכולם,

שבת של אור, של חסד ושל שלום