הצלתה של הדר המיוחדת
ישבתי על השטיח בסלון ובניתי מגדלים מקוביות. אחותי הקטנה הדר ישבה על השטיח לידי והסתכלה עלי בעניין רב. פתאום נפל המגדל ואחותי צחקה בהנאה.
רגע, שכחתי לספר לכם עלי. קוראים לי אהובה ואני אחות בכורה במשפחה עם 5 ילדים. אחותי הדר היא הקטנה ביותר והיא בת 4. היא…מיוחדת כן, כן קראתם נכון. אני לא מתביישת בזה, למרות שכולם חושבים שאני מסכנה שיש לי אחות מיוחדת, אבל לא, ממש לא.
היא זאת שתורמת לי את החיות ואת הכוח להמשיך להתאמץ יותר. למרות שכן, אני צריכה לטפל בה ולשמור עליה. אבל היא תורמת לי הרבה יותר ממה שאני תורמת לה. כשהיא נולדה, ושמעתי שיש לי אחות מיוחדת נבהלתי לרגע, משום שיש לי ילדה בכיתה שיש לה אח מיוחד מבוגר, שלא יודע כל-כך לדבר וצריך להעסיק אותו כל הזמן כדי שלא יחולל נזקים. חששתי שגם אחותי הקטנה שרק נולדה תהיה עם קשיים דומים לאח של הילדה מהכיתה שלי. בתחילה לא התקרבתי אליה כי פחדתי שכולם יצחקו עלי ועל זה שיש לי אחות מיוחדת, אך חיוכה כבש את ליבי והעזתי לגשת אליה, היא התגלתה כתינוקת מתוקה במיוחד.
***
ביום שני האחרון נסעו הורי לסידורים מחוץ לעיר למשך כל היום. בגלל שאני האחות הגדולה מבין הילדים, נשארתי לשמור על האחים שלי. מני ובני התאומים חזרו הביתה מבית הספר, קידמתי את פניהם במקום אמא, חיממתי להם ארוחת צהרים וירדתי להביא את חן אחותי מהגן.
לאחר שעליתי חזרה הביתה עם חן, התיישבתי על השטיח בסלון וחזרתי למשחק הקוביות. לפתע נשמעה אזעקה. בתחילה לא הבנתי מהו הרעש המוזר הזה, חשבתי שזה טרקטור העובד באתר הבנייה ברחוב המקביל אלינו. כמעט בסוף האזעקה חדרה למוחי ההבנה שזו א-ז-ע-ק-ה! מיד אמרתי למני ובני שיכנסו לממ”ד. חן רצה גם היא, נכנסתי אחריהם וסגרתי את הדלת.
כשהסתיימה האזעקה, שמעתי צרחה שפילחה את הדממה: ”איפה הדר!” הסתכלתי סביבי בבהלה והדר לא הייתה בממ”ד. מחשבות מלחיצות עברו בראשי: מה קרה עם הדר? האם היא בסדר? יואו שכחתי לקחת אותה! היא בסלון על השטיח! “הצילו” צרחתי במלוא גרוני. פרצתי את דלת הממ”ד ורצתי לכוונה של הדר. הרמתי אותה בידיי וטסתי לממ”ד. הספקתי לסגור את הדלת, ופתאום שמעתי בוווווווווווום! הרגשנו הדף חזק, ואפילו אני והדר עפנו לקצה השני של הממ”ד ונחבטתי בקיר. חפצים החלו ליפול מהארונות ומהמדפים. באותו רגע עברה בראשי המחשבה שהייתה נפילה ולא ידעתי עד כמה אני צודקת.
למרות שנגמרה האזעקה ועברו עשר דקות, החלטתי שעדיף שלא נצא מהממ”ד עד שהורי יגיעו. נגשתי עם הדר על זרועותיי אל פינת החדר שם ישבו מני, בני וחן מבוהלים עד מאוד. נסיתי להרגיעם בעזרת עוגיות שמצאתי וסיפורים שהמצאתי. פתאום שמעתי את דלת ביתנו נפתחת. נבהלתי מאוד. חיבקתי את כל הילדים ונדחקנו בפינת החדר.
כשראיתי שהורי נכנסו אל החדר, אנחת הקלה נפלטה מפי. הם אמרו לנו שאנחנו צריכים לצאת מהבית משום שנפל רסיס של טיל בסלון על השטיח בדיוק איפה שהדר ישבה. כשהיינו בחוץ, מני ובני ספרו להורינו על כל מה שעבר עלינו בשעה האחרונה, ואיך שהצלתי את הדר. כשהלכתי הצידה כדי לעכל את מה שקרה אמי ניגשה אלי, ואמרה לי: “כל הכבוד אהובה, אני גאה בך, שלמרות שאבא ואני לא היינו בבית, גילית תושייה רבה כשהכנסת את הילדים לממ”ד והצלת את הדר”.
