בס”ד
הצלקת שבלבי
אני זוכר שבילדותי, הזיכרון, הצלקת שבלבי שעד היום הזיכרון לא יוצא מראשי.
זה התחיל ביום סגרירי בזמן שהלכתי לבית ספרי, הרגשתי שחבריי הגרמנים יסתכלו עליי באופן מוזר והרגשתי שכולם מתלחששים מאחורי גביי.
בהמשך היום, הגיע זמן הצלצול של ההפסקה לאחר כמה שניות עמד יאנץ והכריז:” כולם! הקשיבו הקשיבו! אתמול אבי אמר לי שאסור לדבר עם היהודים! זוהי פקודה של מנהיגנו אדולף היטלר!”
הייתי בהלם מוחלט! למה שיאסרו על חבריי לדבר איתי? מה עשיתי? לא עשיתי רע לאף אחד! בהפסקה, רציתי לשחק עם חבריי בתופסת, חשבתי שאם אשאל אותם הם יסרבו… בטוח! {לאחר הדברים שיאנץ אמר…}
אז פשוט הצטרפתי למשחק והתחליתי לרוץ.
פתאום, לי ששמתי לב, ינאץ ראה שהשתתפתי במשחק וקרא:” עצרו הכל!!!” תראו, תראו מי בחר להשתתף למשחק… קיבלת אישור? לא הבנת מה אמרתי בכיתה? אסור לכולנו לשחק עם יהודים!”
ממש התפלאתי על ינאץ! אני החברים הכי טובים שיש! {טוב לפחות עד עכשיו…}.
לאחר שנגמרו הלימודים, הייתי בדרך לביתי, כשעברתי בין הרחובות העמוסים באנשים, ראיתי חייל גרמני גבוהה וכשהוא הביט בי, על הכיפה המונחת על ראשי, הוא הסתכל עלי במבט, במבט שלא אשכח לעולם!
מבט מלא שנאה וזלזול , ובחיים שלי אף אחד לא הסתכל עליי כך! אחר כך ראיתי אותו תולה שלט ובשלט היה כתוב:
גזרה חדשה: “מהיום צריך להשוות את היהודים ככלבים!!! אסור לדבר איתם, לשחק או ליצור קשר כלשהו ומי שידבר או יעזור לכלבים {ליהודים} מות יומת!”.
לאחר שקראתי את השלט הזדעזעתי! הרגשתי שממש שונאים אותנו, היהודים כאילו עשינו להם משהו רע, אבל ממש רע , שם הצלקת שלי התחילה לגבור ולכאוב.
כשהגעתי הביתה, לפני שהצלחתי להבין בכלל מה קרה, אותו החייל שראיתי נקש על דלת ביתי בחוזקה ופתח את הדלת בבעיטה, אימי הייתה המומה ממש היא קפאה במקום.
הוא התחיל למשוך את אימי משערות ראשה, השערות הרגישו ממש כמו משי עדין, באותו רגע לא ידעתי אם אראה אותה שוב.
אחר כך ראיתי את כל משפחתי חולפת מול עיני אמי, אבי, אחיותיי, אחיי ולא יכולתי לעשות דבר.
הכניסו את כולם למשאית גדולה ואפורה, וכך הרשתי שחיי, אפורים ובמקום גדולים הרגשתי שאני הולך למות בקרוב, הייתה לי תחושה חזקה מאוד.
צעדתי עם החיילים הגרמנים, הם לקחו כמו צעצוע אותי, ועוד אלפי ילדים אחרים עם פרצופים נבולים.
לאחר 10 דקות המשאית עצרה והגענו לוורשה, כשהייתי בן 6 הייתי בוורשה אז זה היה מקום נפלא, עם צמחיה רבה וגן משחקים ועכשיו, היו שם המון חיילים גרמנים עם סמל שלי עם נראו כמו שתי חרבות חדות ומפחידות.
הגענו לתור ארוך מאוד של נשים, ילדים, גברים, זקנים ותינוקות.
לפני חשבתי שראיתי את אמא שלי ואז גיליתי שצדקתי, ראיתי את כל השיער שלה, השיער המשי, נופל על האבנים העקומות והיא מתחננת לחיילים שיפסיקו, אך החייל לא הקשיב לה והיא לא הפסיקה להתחנן אך התחנונים לא עזרו ופתאום החייל הגרמני ירה בה והיא התרסקה על האדמה היבשה וראיתי אותה על האדמה, רציתי לרוץ אליה להציל אותה, ברחתי מהחייל הגרמני שהחזיק אותי, אך החייל השני תפס אותי ואותה זרקו לתוך בור עמוק באדמה ולא ראיתי אותה יותר מאז.
הרגשתי ממש חסר אונים! ראיתי את כל האנשים סביבי, ופשוט לא חשבתי פעמיים ורצתי לכיוון המחנות ופתאום קיבלתי יריעה לגב והצטרפתי אל משפחתי, המתים.
