הספריה הקסומהמאת:קדם לוריא ג’-1
לפני כמה שנים היה בית-ספר שקראו לו נוף-השדות.היו לו 19 כיתות והיו בו 200 תלמידים בערך,והכי הכי חשוב לסיפור היה בו ספריה.כן,ספריה.וכל התלמידים חשבו שבסיפריה הזאת יש רוח רפאים,ואם אתם מופתעים אז כן,באמת התלמידים שהספריה הזאת מקוללת ברוח רפאים.ואם אתם שואלים את עצמכם למה הם חשבו את זה ,אז הנה התשובה.באמצע החדר היה מן עיגול לבן שהם חשבו שזה מאוד דומה לרוח רפאים ואף אחד לא העז להיכנס לשם.המורות חשבו שזה סתם קשקוש אבל התלמידים היו משוכנעים שיש שם רוח רפאים מאוד מפחידה ומסוכנת שאי אפשר לגעת בה ולהתקרב אליה.עד שיום אחד המורים החליטו לשים לזה סוף.הם אמרו לתלמידים שבספריה יש דוכן גלידה ענק עם מלא תוספות ודברים טעימים.כל התלמידים מיד רצו לספריה חוץ מילד אחד שקראו לו דני.דני היה ילד טוב שאהב ללמוד תורה ולקרוא תהילים,הוא אף פעם לא התחצף למורה ורב עם תלמידים אחרים. בקיצור,זה היה ילד טוב מאוד.הוא לא נגרר אחרי כל התלמידים כי ידע שהמורים מתכננים משהו.ואיך הוא ידע?כי בהפסקה שלפני הוא שמע את המורות מדברות בחדר מורות וזה בדיוק מה שהוא שמע:”אני צריכה לשים לדבר הזה סוף.”הוא לא היה בטוח שמדובר בזה אבל חשב שאם זה מה שהמורות עושות אז כנראה זה זה.הוא חשב וחשב מה כדאי לעשות כדי להציל את החברים שלו מהמלכודת הזאת כי גם הוא פחד מהרוח רפאים והוא לא רצה שהחברים שלו ימותו מהרוח רפאים.אז פתאום היה לו רעיון מטורף,אבל זה היה רעיון ממש ממש מטורף שלא מן העולם הזה.אגב,שכחתי לספר שהספריה היתה בקומה החמישית בבית הספר.התוכנית היא שדני יתגנב בלי שאב-הבית יראה,ויגנוב לו את כל הסולמות שיש לאב-הבית,יקח את המפתח של החלון לספריה,יקח סולם,יעמיד אותו על הקיר ויקח עוד סולם ויעמיד אותו על הסולם הראשון וככה כל הסולמות עד שמגיע לקומה החמישית.אחר כך הוא יפתח את החלון ויוציא את כולם מהר מהספריה ויוריד אותם למטה ואז כולם יברחו הוא החליט שהוא מתחיל באותה שניה בדיוק.הוא טיפס במהירות ובזהירות על הסולמות,נזהר לא ליפול,פתח את החלון והוציא את כל התלמידים מחוץ לחלון.הוא הוריד אותם בזהירות מכל הסולמות אך פתאום הוא שמע צעקה: “הי, ילד! למה אתה לוקח את הסולמות שלי בלי רשות? מה זו החוצפה הזו?” דני נבהל. הוא לא הבין מי זה, והיה בדיוק בדרך להוריד עוד ילד אז הוא עשה את הדבר היחיד שהיה יכול לעשות. הוא צעק לו מלמעלה: אני מאוד מצטער, פשוט הייתי צריך לחלץ את החברים שלי”. אב-הבית ענה: “לא אכפת לי, זו בושה! אתה תקבל עונש!”. דני ענה: “לא, בבקשה לא, אני מבטיח שזה לא יקרה שוב, גם החברים שלי מתנצלים, נכון?”. החברים ענו: “נכון!”. “בסדר”, ענה אב-הבית, אבל לא באמת התכוון לזה. “יופי”, שמח דני. הוא בדיוק הוריד את הילד האחרון מהסולם וירד בעצמו מהסולם. אחרי בערך עשר דקות, כשכולם כבר נרגעו מהעניין, אב-הבית ניגש למחנכת של דני ושאל אותה: “תגידי, לא כדאי לתת לדני עונש? הוא לקח בלי רשות וזה דבר שאסור לעשות. “אני יודעת” ענתה המורה, “אבל הוא עשה מעשה טוב – אני כבר מההתחלה הייתי נגד הדבר הזה. לא כולאים תלמידים בבית הספר, גם זה לא מעשה טוב, ודני הציל את החברים שלו ממשהו שהפחיד אותם – ומותר לאנשים לפחד.” “עכשיו שאמרת את זה – אני מסכים איתך”, ענה אב-הבית “והוא צריך לקבל תעודת הוקרה על מעשיו”. “רעיון טוב”, ענתה המורה, “אתייעץ עם המנהלת.”.
המורה הלכה אל המנהלת, סיפרה לה את הסיפור בקצרה, והמנהלת הסכימה לתת לדני תעודת הוקרה. לאחר כמה ימים עשו טקס גדול לכבוד הענקת התעודה לדני.
וכשהגיע הטקס לא היה מאושר יותר מדני
