את עוד תראי.
יום אחד היתה ילדה בשם דניאלה. לדניאלה היה משהו אחד חשוב בחיים שלה: הטלפון!
הטלפון שלה היה לה הדבר הטוב בחיים שלה שהרגיע אותה. היא התעסקה כל כך הרבה בטלפון שהיא הזניחה את שיעורי הבית ואפילו לא תמיד התייחסה לאנשים.
יום אחד אמא ראתה בקבוצה של הכיתה שיש לדניאלה שיעורי בית והיא לא אמרה לאמא שלה. אפילו כשאמא שלה שאלה, לפעמים היא שיקרה ואמרה שאין לה.
לדוגמה, היום בכיתה היו שיעורי בית ודניאלה אמרה: “לא אמא, היום לא קיבלנו שיעורי בית.”
אמא תמיד האמינה לה.
עם הזמן דניאלה הרגישה שכל פעם שהיא שיקרה לאמא שלה, היו קורים לה דברים שהפריעו לה בטלפון… היו לה פרסומות באמצע השלבים הכי קשים של משחקים… השירים היו נעצרים בדיוק בפזמון… באמצע צ’אט הטלפון איתחל את עצמו…אחרי כמה ימים שכך קרה עם הטלפון הגיע יום חמישי. דניאלה הלכה לבית הספר ובסוף היום דניאלה הוציאה את הטלפון מהתיק והלכה לתחנת אוטובוס. היא חיכתה לאוטובוס עם הטלפון ביד וכשהאוטובוס הגיע דניאלה עלתה. היא שכחה שהביאה אוזניות מביתה ונזכרה לפתע שיש לה אוזניות בתיק. היא הוציאה אותם מהתיק והאזינה לשירים לאורך כל הנסיעה.
פתאם נשמע אזעקה!! דניאלה שמעה את האזעקה, ירדה מהאוטובוס ורצה בכל כוחה. היא הרגישה שה’ מכוון אותה לתוך בניין עם מקלט. היא נבהלה מאוד היא אמרה בליבה “שמע ישראל” והבטיחה לעצמה שאם ה’ מציל אותה היא יותר לא תשקר לאמא ותהיה פחות בטלפון. דניאלה ניצלה. וכמו שהיא החליטה בליבה שלעולם לא תשקר יותר לאמא שלה. היא התחילה לקיים את ההבטחה. כשדניאלה הגיעה הביתה היא ישר אמרה לאמא: “אני רוצה שתקחי לי את הטלפון! בגלל הטלפון אני עושה דברים שאני לא אוהבת שאני עושה…”
אמא ענתה: “אל תדאגי, אני שומרת לך על הטלפון.”
דניאלה שמחה.
