הסביון האחרון של אן

הסביון האחרון של אן

בני-אדם. לוקחים הכל כמובן מאליו. גם ספסל כמוני. חסר שם. לא הכי יציב. אבל ספסל. אז אני חום, וקצת ישן, ומחוספס, ולא רך ומלטף כמו הגוש חסר הצורה שאתם קוראים לו פוך, אז מה? ספגתי דמעות של עצב, שיחות אוהבים, פטפוטי שמחה, הרגשתי אנשים בודדים, נשארתי תמיד שם לזקנים בעלי הגב הכפוף המסתכלים על הארץ באהבה. אבל זכור לי מקרה אחד מאלפים. אחד מיוחד במינו. זה התחיל מאשבל. אשבל הוא איש מהטבע. יודע להעריך אותו ולהחזיק אותו בליבו ונפשו. הוא ראה אותי, ישן ומחוספס, וכאב את כאבי. בהתחלה הוא רק ניכש את העשבים מאחורי. ואז הוא שתל שם פרחים. פרגים ורדרדים, קמליות אדמדמות וסביונים לבנים. הפרחים הלכו וצמחו, ואני הייתי עד לזיעת העמל של אשבל וליופי הפרחים. כעבור כמה שנים, כבר היו כ-50 סביונים מאחורי. ואז באה אן. בחושך. היא רצה, כשכל שערה החום, החלק והארוך, מתנפנף מאחוריה, סופג את דמעותיה שלה שהזילה ללא הרף. לפתע היא נעצרה. לידי. היא הביטה בי במבט שכה רציתי, מבט של אהבה, של הערכה, של הרגשה של עוצמת הטבע שמעט מכם, בני האדם, מרגישים. וחבל. היא התישבה עליי, ובמשך יותר משעה ישבה, מצונפת. לבסוף יבשו דמעותיה והיא קמה. הסתובבה, הביטה בי, כמודה לי. לאחר מכן היא פשוט קטפה את אחד מכדורי הסביון הלבנים, ולא מתוך רצון להרוס ולהשמיד, כפי שזיהיתי מיד. היא הסתכלה עליי ועל הסביון שבידה לסירוגין ו… נשפה. מעולם, בכל שנות חיי הארוכים, הגדושים בזיכרונות, יפים או פחות, לא ראיתי דבר יפה כמו זה. אלפי פסים לבנים מתעופפים, ברקע השמים הכחולים, הכוכבים זוהרים, עפים בסערה, ונוחתים בעדינות אין קץ, על הקרקע, כאילו מבינים את גודל הרגע, ועוטפים את הכל מסביב בנוגות מרהיבה. כל זה קרה ברגע, ולא רציתי שהוא יגמר. אן לחשה לי “תודה, אחזור מחר” ורצה חזרה הביתה. אן לא שיקרה, ולמחרת הופיעה שוב, והחזיקה בידה ספר קטן, בעל כריכה קשיחה, שעליו מצוירים אלפי פסים לבנים מתעופפים, ברקע שמים כחולים, עם כוכבים זוהרים, עפים בסערה. הפעם היא לא בכתה. היא נטלה עט כחול כרקע השמים, פתחה את הספר והתחילה לכתוב, ולא שינה לי כמה זמן. ושוב, היא קטפה סביון, ונשפה. מאות חלקיקים לבנים, ברקע שמים קהים, הכוכבים נוצצים, עפים באוויר, ונוחתים בענווה חסרת גבולות, על האדמה, כאילו מבינים את גודל המעמד, ועוטפים הכל מסביב בעונג. התהליך חזר על עצמו במשך חצי שנה. יום אחד היא כתבה יותר זמן מבדרך כלל. הרגשתי שמשהו קרה. בסוף, כשהיא קמה, היא השתהתה והתחילה לבכות בכי קורע לב. ציפיתי שהיא תקטוף סביון ותעשה את מה שהיא עשתה במשך חצי שנה. אבל לא. היא לקחה את הספר הקטן ותלתה אותו עליי, במקום נסתר מאחור. ולחשה לי בדמעות “להתראות. זאת הפעם האחרונה. אני מקווה שתזכור אותי. עזרת לי מאוד. תודה.” ואז היא נישקה אותי. ולקחה סביון. הסביון האחרון שהיא נשפה עליו. והלכה דווקא… בחיוך. כי היו לנו זמנים טובים ביחד.

-סוף-

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »