הניצוץ שבין הקוצים

הרוח הקרירה של שעות בין הערביים נשבה ברחוב השקד, כשהיא נושאת עמה ריח של אדמה
רטובה ופריחת הדרים . קשת , ילדה בת עשר עם שיער ארוך וחלק ועיניים שתמיד מחפשות משהו
קטן להציל, צעדה בדרכה חזרה מחוג הציור. היא אהבה את השעה הזו, כשהשמש מתחילה לצבוע
את השמיים בכתום וורוד, אך פתאום צליל חלש וצורם קטע את השלווה .
זה היה יילול חנוק, יבבה דקה שכמעט נבלעה ברעש המכוניות. קשת נעצרה במקומה. היא לא
הייתה מהילדים שממשיכים ללכת; הלב שלה היה מכויל לתדר של אלו שאין להם קול. היא
התכופפה ליד גדר חיה סבוכה וקוצנית בקצה הרחוב. שם, בין הענפים היבשים, היא ראתה אותו:
גור כלבים קטן, פרוותו חומה ומלוכלכת, ואחת מרגליו הסתבכה בחוט תיל חלוד שננטש במקום .
“אל תפחד, חמוד שלי,” לחשה קשת בקול רך, הקול שהיא שומרת רק לרגעים כאלה. היא ידעה
שפחד הוא האויב הכי גדול של הצלה .
קשת לא מיהרה. היא התיישבה על המדרכה הקרה, התעלמה מהלכלוך שנדבק למכנסיה, והחלה
לדבר אל הגור בנחת. הכלבלב רעד, עיניו החומות היו מלאות בחשש, אך לאט-לאט המתח בגופו
הקטן התפוגג והוא הפסיק לנסות למשוך את רגלו. באצבעות עדינות ומיומנות, היא החלה להתיר
את הקשר המסוכן. הקוצים שרטו את ידיה, אך היא לא הרגישה דבר מלבד הרצון לשחרר אותו .
לאחר דקות ארוכות שנראו כנצח, החוט השתחרר. הגור צלע צעד אחד קדימה, ליקק בזהירות את
ידה של קשת כאות תודה, ופלט נביחה קטנה של הקלה. קשת הוציאה מתיקה את בקבוק המים
שלה ומזגה מעט לקערה מאולתרת שיצרה מכף ידה. היא לא השאירה אותו שם לבד; היא
המתינה איתו עד שהצליחה ליצור קשר עם המקלט המקומי, דואגת שמישהו יגיע לאסוף אותו
לטיפול רפואי ובית חם .
הסיפור של קשת והגור מלמד אותנו שגבורה לא תמיד דורשת כוחות על . לפעמים, היא דורשת רק
רגע אחד של הקשבה, סבלנות ושתי ידיים שמוכנות להישרט כדי לעזור לאחר .
כשקשת חזרה הביתה באותו ערב, ידיה היו חבושות והיא הייתה עייפה, אך בתוכה בער אור חזק
יותר מהשמש ששקעה. היא ידעה שמחר, כשתחזור לאותו מקום, העולם יהיה קצת פחות כואב,
פשוט כי מישהו בחר לא לעבור בצד השני של הרחוב .