נא להכיר- ילדי משפחת כהן- לידר:
לידר: כהן:
רבקה תאיר
שהם אילה
הילה שלמה
תמר נועה
יצחק יהודה
הודיה דוד
תהילה מרים
אליהו שירה
דוד חנה
רחל שלומית
דבורה גילה
שולמית
מרדכי
מעיין
יפעת
הכול התחיל ממחלתה של חנה, אמם של משפחת כהן. משפחת כהן היא משפחה מקסימה, גומלת חסדים ותורמת לכלל. אך יש בעיה: אביהם נפטר בעודו בן עשרים ומשהו מסרטן
זה היה כשאכלנו צהרים, חנה נפטרה. מסתבר שאמנו שהתה ליד חנה ואמרה תהילים. פתאום נאנחה חנה ואמרה: ‘אני לא יכולה יותר, הכאבים מתחזקים והראש שלי התחיל לקדוח’ איימי מהרה לקרוא לרופא של חנה, והוא בדק אותה, ולבסוף לחש: “היא מתה, זהו” אמי הזדעזעה ומהרה להגיד לשירה, השכנה הצדיקה ששמרה על משפחת כהן, את הבשורה הקשה. לבסוף מיהרה להפיץ אותו בין כולם.
אמי דאגה להם כאילו הם ילדיה, היא הכי מכירה אותם והכי דואגת להם. היא הייתה כמו אימא חילופית בשבילם (ברור שלא כמו חנה, אימם האמתית). בקצור, היא דאגה להם להכל, אוכל, בגדים, מקלחות, ארוחות, וגם חלקה אותם בין הסבתות, כך הוחלט להתחלק אצל הסבתות עד שאמי תמצא בית יתומים דתי. בסוף מצאנו, אך ילדי משפחת כהן התחננו לפני אמי הטובה שתבטל את הפניה לבית היתומים.
תאיר, והבכורה, רק בת ארבע עשרה, ניסתה לדבר לליבה ואימא השתכנעה.
ושאלה: “את רומזת לי משהו?”
“אה… לא… כן… קצת…” הסמיקה תאיר “פשוט האדם היחיד שמכיר אותנו מספיק וגר קרוב זה את…”-
“אחשוב על זה, להתראות בינתיים” פנתה אמי לדרכה.
בסוף התקבלה ההצעה, וההורים הלכו לאן שהלכו כדי לחתום על המסמכים של האימוץ ועל עוד משהו, ובסוף מצאנו את עצמנו מוקפים בארגזים ובבגדים, משחקים ומזוודות, מוכנים ומזומנים לביקור אצל הסבתות, ואחר כך לשהייה ארוכה בבית מלון ליתומים.
אימי ספרה שהיא מצאה בביתם של משפחת כהן מכתב, וכך היה כתוב:
לטובי חברתי היקרה, אני יודעת שכאשר ירצה ה’ אני הולכת לעלות לשמיים. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתשמרי על ילדי, גם אם ילכו לבית יתומים תמשיכי לדאוג להם ולהיות להם אימא חילופית. אני סומכת עליך ויודעת שתשמרי על ילדי הכי טוב שאפשר, ותדאגי להם. אני ובעלי ז”ל זכינו בברכה מרובה, ואני רוצה להעביר אותה אלייך. אני יודעת שתשתמשי בה לטובה.
בברכה, חנה
היה למטה גם את הקוד של הכספת שלהם ועוד כמה דברים נחוצים. אימי בכתה, לא היה אפשר שלא להזיל דמעה למשמע מכתב זה. אימי נחפזה להתקשר לאבי כדי לבשר לו את הבשורה, וכבר למחרת הם יצאו לבנק.
אימי חילקה אותנו (ילדי גולד) ואת ילדי כהן אצל הסבתות לחמישה ימים ומשם ניסע לחמישה חודשים לבית מלון חמש כוכבים! ונישן רוב הזמן לבד בגלל שההורים יישארו בביתנו, איפה שמחברים את הבית שלנו, של כהן ואת הדירה הפנויה שמעלינו.
חמשת החודשים עברו עלינו בנעימים, שחקנו והכרנו את המקום ואפילו שכרנו מיניבוס קטן שייקח אותנו כל יום לבית הספר, לגן ולמעון.
הכל עבר מהר, ותוך שניה מצאנו את עצמנו מול הבניין, נרגשים ופוזלים לעבר הפינה השונה, שכביכול הינה הבית שלנו. עלינו במעלית ובמדרגות ונדהמנו: הכל היה שונה, פשוט שונה, המרצפות היו משיש חלק ולא מחוספס, מדרגות עץ חלקות ויפות עטרו את הסלון הענק ומסדרון ענק שמימנו יוצאים חדרים ענקיים. חיברנו את הדירה שמעלינו, את הדירה שלנו ואת הדירה של כהן וביחד זה יצר בית ענק ויפה, כמו בחלומות.
התפזרנו בבית לפי הלוח שהיה תלוי במסדרון. חמש עשרה חדרים היו לנו! כל אחד והזוג שלו (הילד באותו הגיל מהמשפחה השנייה) ישנו בחדר. אני ישנתי עם שני בנות: אחת תאומה שלי ואחת מהמשפחה השנייה ושמם הוא מרים והודיה.
שלכם, תהילה.
