האם נתקלתם אי פעם בשוקולד בצורות שונות של חיות שאף פעם לא נגמר? הגעתם למקום הנכון. ״המעבדה של לוסי״. זהו השלט למעבדה שלי. אם אתם שואלים איך כל זה קרה אז בואו נחזור קצת אחורה בזמן. אולי 35 שנים אחורה? נראה לי שזה יספיק.
פעם אחת כשהייתי בן 9, אבא שלי לקח אותי לקרקס מפורסם בפריז ששמו ה״קרקס הלבן״. היה שם קוסם אחד שאכל שוקולד שאף פעם אינו נגמר. התפלאתי והתלהבתי מאוד. לא יכולתי לשכוח את מה שראיתי. זה נראה כמו קסם ממש. בתור ילד קטן, תהיתי לעצמי, איך יכול להיות דבר כזה. כאילו הגשימו את חלומו של כל ילד. כשחזרנו הביתה היה כבר מאוחר, לכן נרדמתי באוטו.
כמה שנים אחר כך אמרתי לעצמי שאולי גם אני אצליח לעשות דבר כזה. גם אני רוצה שוקולד שאף פעם אינו נגמר. כעבור 10 שנים, בגיל 19, בסוף הבגרויות שלי החלטתי לבנות מעבדה.
אמא שלי, כמובן, התנגדה לרעיון שלי ולא הסכימה לעזור.
“אולי תפסיק עם השטויות שלך כבר”, אמרה לי אמי. “אי אפשר להמציא שוקולד שלא נגמר!”
גם אבי לא הסכים לשתף פעולה ולעזור לי ואמר לי:
“קרקס זה לא מקצוע רציני. לך תלמד רפואה.”
ידעתי שאני לבד בסיפור, אבל לא ויתרתי. כל יום ניסיתי לשחזר את השוקולד הנפלא שראיתי בקרקס. יום אחד, בדיוק כשדברים התחילו לזוז, נכנס אליי שוטר ונתן לי דו״ח שאסור לפתוח מעבדות בלי אישור של משרד הבריאות. הסתכלתי על חתיכת הנייר כלא מאמין ונבהלתי מהסכום: 10,000,000 יורו! אבל זה לא היה הדבר הכי נורא שקרה. לא מספיק שדרשו ממני סכום כסף רציני, גם לקחו לי את המעבדה! הרגשתי נורא.
באותו יום חשבתי איך לשלם סכום כזה גדול. אולי ההורים שלי צדקו. פתאום עלה לי רעיון. החלטתי לפתוח חנות ממתקים. החנות הצליחה כל כך עד שתוך שבוע אחד בלבד כל ילדי השכונה כבר קנו ממני סוכריות ‘גלו גלו’ ו’ראש מתוק’. וכך בשנה אחת הצלחתי לשלם את הדו״ח וסוף סוף יכולתי להמשיך בפרויקט שלי.
כשחזרתי למעבדה, הצלחתי לשמחתי להכין את השוקולד שאף פעם אינו נגמר. הוא היה אפילו יותר טוב ממה שזכרתי בתור ילד בקרקס. אם תשאלו את אמא שלי, למרות שהיא לא תודה, גם היא מדי פעם נהנית ממנו.
ואם תרצו לאכול שוקולד לנצח תמיד תוכלו לעבור ברחוב רו דה לה פה מס’ 40 ואולי גם תמציאו את משחת השיניים הבלתי מנוצחת, אם לא תוותרו על החלומות שלכם כמוני…
