הצילו! כל-כך רועש ברחוב. חיילים עם רובים המסיירים ברחוב מכים יהודים, דוחפים את היהודים לרכבת.
מה יהיה לאבא ולאמא? מה יקרה להם? הרי הם לא כאן בוורשה הם בעבודה, אולי גם אותם תפסו?
“חנהל’ה!!” אני שומעת את קולו הנואש של אבי מן הרחוב. אני רואה את אבי נכנס לקרון מלווה בחייל גרמני עם רובה. דם ניגר מידו של אבי. המראה היה מפחיד, לא ידעתי מה לעשות. לחבק את אבי או לא? אם אחבקו, החיל הגרמני עלול לפגוע בנו, ואם לא אחבק אותו יכול להיות שאצטער על זה בעתיד, מכיוון שאולי זו הזדמנותי האחרונה לחוש את החיבוק האוהב שלו. החלטתי לחבקו לא משנה מה. לא יכולתי לעצור את עצמי, הרגשתי שאני חייבת. הגרמנים שלפו אותי מאבי והעיפו אותי בחוזקה לקצה השני שבקרון. במשך הנסיעה לא ראיתי את אבי אבל חשתי שהוא כאן בקרון. הרכבת נסעה כמה ימים ועצרה בסיביר. לפני שירדנו מהרכבת, הגרמנים חרטו לנו מספרים על היד והכריזו ברשעות: “כל מי שמספרו בין 1 ל-362 ירד בתחנה זו”. הופתעתי כשראיתי שגם אבי יורד בתחנה הזאת.
במחנה העבודה חילקו כל יום פרוסת לחם דקיקה ומעט מרק. כל יום כולם עבדו קשה. מידי פעם אנשים התעלפו מהמאמץ או ממחסור באוכל.
יום אחד כשחזרנו מהעבודה אחד השומרים קרא לי ולכמה מחבריי הטובים לעבודה, נורי, שלום ודבורה, ואמר: “אתם ילדים אמיצים. ויש לי בשבילכם הצעה: אני אבוא אתכם עד לפלשתינה (ארץ ישראל) לאחר שאתם תזייפו לי מסמכי פיטור כדי שאוכל לעשות זאת מה דעתכם?”
“אנחנו מסכימים” אמרנו.
“גם אני מסכים” הוסיף נורי, “אבל תצטרכו תעזרו לי למצוא את שרה אחותי הקטנה”.
וכך עברו הימים: אנחנו דאגנו לזייף מסמכי פיטור כשבתוכנו בערה ההתרגשות.
והנה הגיע היום שבו היינו מוכנים ויצאנו לדרך.
הגענו לבלרוס לאחר שבועיים של הליכה מפרכת. מבלרוס לקחנו רכבת לצ’כיה. בדרך לצ’כיה עברנו בפולין וראיתי את ביתנו הרוס. נחרדתי מהמראה.
בצ’כיה, עברנו ליד בתי יתומים ובדקנו אם שרה, אחותו של נורי נמצאת שם. עברנו בכל בתי היתומים ורק בבית היתומים האחרון אמרה המזכירה: “הייתה כאן ילדה בשם שרה ואישה לקחה אותה לפלשתינה”. נורי כל-כך שמח שאחותו בפלשתינה.
לאחר עוד הליכה מפרכת לקחנו רכבת מצ’כיה לאיטליה ובדרך עברנו באוסטריה ושם המראות היו קשים עד מאוד.
לפתע, רגע לפני שעברנו את הגבול, בין אוסטריה לאיטליה עצרו אותנו חיילים גרמנים ואמרו לנו: “מה אתם חושבים שאתם עושים? מסיגים גבול? לכו מיד למחנה העבודה!” כל כך נבהלנו! כמעט סיימנו את המסע לפלשתינה וכעת עלינו לחזור? מה נעשה? לפתע, צץ במוחי רעיון: ניגשתי ושאלתי את החיילים: “רוצים משקאות אלכוהול? רק תגידו ותקבלו.”
” אני רוצה ויסקי” אמר אחד.
“אני רוצה יין אדום חריף” אמר אחר.
“ואנחנו רוצים בירה” אמרו השניים הנותרים.
רצתי להביא להם את המשקאות מן הבר הסמוך ובלי ששמו לב הוספתי למשקאות סם הרדמה, נתתי לחיילים את המשקאות, הם נרדמו ואנחנו המשכנו בדרכנו.
באיטליה, ירדנו מן הרכבת וצעדנו אל המונית, נכנסנו אליה ונסענו הישר לנמל איטליה, ומהנמל שטנו בספינה לפלשתינה.
“בואו מהר! אני חושבת שראיתי את פלשתינה?” שאלה דבורה.
“את צודקת! זו פלשתינה” עניתי לה בהתרגשות.
נשקנו לאדמת ארצנו הקדושה ברגע שנכנסנו לנמל חיפה. שם ראינו ילדה קטנה בעלת מבט עצוב יושבת על הגדר. הילדה הביטה בנו וברגע שתפס מבטה את נורי היא רצה אליו בשמחה!
