דומם

פעם חשבתם שתהיו דוממים? כנראה שלא, ובצדק. אלא אם זה קרה לכם. אני כעת במצב המוזר ביותר בחיי. אבל בואו נחזור אחורה כמה שעות.

“אם תרצי…” בום! דפקתי את השעון מעורר.  ספרתי עד 10 ויצאתי מהמיטה התארגנתי לעוד יום רגיל בבית הספר “אריות”. סיימתי להתארגן, צעקתי “ביי” והלכתי לבית הספר. כשהגעתי לבית הספר נכנסתי לשיעור עברית וישבתי בשקט. לאט לאט הסתיימו השיעורים זה אחר זה.

“נחשי אתה בא?” קרא לי ריילי חברי הטוב ביותר. “כן” עניתי בשמחה.

פתאום הוא שאל אותי “חשבת שתהיה דומם?”

עניתי לו שלא והרהרתי לעצמי. נפרדתי מריילי והלכתי הביתה עדיין מהרהר על שאלתו של ריילי. הסקתי שהוא לא במיטבו, מחר אברר חשבתי לעצמי.

בום! נתקעתי בעמוד, כאב לי הראש כ”כ אבל לא הרגשתי דם, בדרך כלל הייתי שמח אם לא היה לי דם, אבל עכשיו הרגשתי מוזר, כי הייתי בטוח שהמכה הייתה חזקה מספיק כדי שירד לי דם. ספרתי עד 10 ופקחתי עיניים. ציפיתי לראות את רגליי שרועות בלי תזוזה על האדמה, אבל במקום זה ראיתי את כל גופי שרוע על האדמה, רגליים, שיער,  ידיים… לא הבנתי מה קורה, אם אני לא בגופי אז מי כן? ובאיזה גוף אני?

התדהמה יחד עם שאלותי יצרו בלבול מוחלט. ספרתי עד 10 ופקחתי עיניים שוב, ובמקום להסתכל על גופי הישן, הסתכלתי על גופי החדש. זה היה קצת קשה, כאילו גופי החדש לא בנוי לזה, בסוף הצלחתי וראיתי עמוד תכלת נבהלתי לגמרי. ספרתי עד 10 (נמאס לי לעשות את זה) ותמצתתי את המצב: 1. אני עמוד בצבע תכלת. 2. אני חווה התקף לב. 3. היום הזה הכי מוזר בחיים שלי.

‘נחשון תרגע’ חשבתי לעצמי. פתאום נזכרתי בשאלה של ריילי והבנתי שזה לא צירוף מקרים. אולי ריילי עשה את זה? זה לא הגיוני, ריילי חבר טוב. “נחשוני, נחשוני איפה אתה?” שמעתי את קולה של אימי. רציתי לענות לה אבל לא יכולתי. פתאום גופי הישן קם וניסה ללכת ונפל. אימי רצה אל גופי הישן והתקשרה לאמבולנס. תוך כמה דקות אימי וגופי הישן נעלמו באמבולנס. ידעתי שאני חייב להחזיר את גופי. לא ידעתי מה לעשות, הייתי במצב מוזר מאוד לא יכולתי לזוז ובטח לא לקחת את גופי חזרה. ואז ראיתי שתי מורות מבית ספרי שהתקדמו עם עציצים חדשים לכיתתי. הרגשתי שהן יעזרו לי. הן התקדמו לעברי- בום! עציץ אחד התנגש בי ופתאום הרגשתי שאני יכול ללכת אליו. רצתי אליו והבנתי שעברתי גוף לעציץ. לא היה לי כוח ונרדמתי.

ברינג, ברונג… נשמע צלצול מיד התעוררתי ונדהמתי לגלות שאני על השולחן של המורה. כולם השתתקו והמורה התחילה בשיעור. מזווית העין ראיתי את ריילי מחפש אותי, ריילי הסתכל לכל הכיוונים, ופתאום מבטו נתפס על העציץ. ריילי בחן את העציץ והצביע למורה. המורה הסכימה לריילי לדבר והוא אמר: “המורה אני יכול ללכת להשקות את העציץ?” המורה לא הבינה מה כ”כ דחוף אבל הסכימה.

ריילי לקח אותי החוצה ושאל אותי: “נחשי מה אתה עושה בעציץ?”

התחלתי לספר לריילי את השתלשלות האירועים. כשסיימתי לספר, ריילי אמר לי: “אין ברירה נצטרך ללכת לקנזיסולה”. “איפה זה “קנזיסולה”?” “בוא אחרי”. הלכנו לשירותים וריילי הוציא מצית מהכיס, לחץ 3 פעמים, כיוון למראה והכניס לכיס. פתאום המראה נפתחה וריילי ואני קפצנו לתוכה. “ברוכה הבאה לקנזיסולה ארץ הדוממים” אמר לי ריילי. “ריילי תסביר מה קורה כאן עכשיו!” התיישבנו על סלע והוא אמר לי: “פעם הייתי דומם, זה קרה גם לי”. “איך מתקנים את זה?” שאלתי. “אתה נחשון נחום מתחייב להתנהג יפה לדוממים?” “כן” עניתי.

הרגשתי משהו רטוב ופתאום ראיתי שאני בבית-חולים עם משפחתי.