הרב ניסים יצא מביתו שבירושלים לכיוון המכונית שלו. בתוך המכונית חיכה הנהג ובירך אותו בבוקר טוב. הרב אמר: “גם היום נמשיך במסע המשמח במדינת ישראל” והביט על העננים האפורים שכיסו את השמיים, המשיך ואמר: “בואו נצא לדרך”.
גשם החל לרדת והמכונית נסעה על הכביש הרטוב, טיפה אחת נחתה על החלון, שאלה הטיפה את הנהג: “מי האיש שיושב לצידך? הוא נראה כמו מלך עם הגלימה”. ענה הנהג: “הרב יצחק ניסים, הרב הראשי למדינת ישראל, הרב נוסע לכל מקום בארץ ישראל כדי להיפגש עם כולם”.
יום אחד טס הרב לצרפת, חיכו לו יהודים רבים, והוא רצה לדבר גם עם הילדים והסביר לכולם כמה חשוב ללמוד תורה ולעלות לארץ ישראל. סיפר הנהג לטיפה.
המכונית המשיכה בנסיעה, השמש הפציעה ודבורה עפה אל גג המכונית ושאלה את הנהג: “מי האיש שנוסע איתך?” ענה לה: “הרב יצחק ניסים. בכל יום אנו נוסעים למקום אחר במדינת ישראל, אתמול נסענו לאשקלון כדי לפגוש עולים מתימן ומכורדיסטן, גשם ירד על האוהל שבו הם גרים. העולים סיפרו לרב על הדרך הארוכה שבה הגיעו לארץ ישראל. הרב עודד אותם שבקרוב יבנו להם בתים לגור בהם.
הנהג המשיך לנסוע בין השדות הירוקים עד שהגיעו לקיבוץ יפעת, הנהג עצר והדבורה נפנפה לשלום. אנשי הקיבוץ עמדו ליד השער וציפו לרב. הוא ירד מהמכונית. הילדים קבלו אותו עם דגלים, אחד הילדים הגיש לרב זר פרחים שקטף בשבילו. הרב אמר להם: “אתם עושים מצווה גדולה שאתם מיישבים את הארץ”. והם ענו לו: אנחנו שמחים שהרב בא לבקר אותנו”.
