תמר, תלמידה חדשה בבי”ס “סביון” נכנסה לבית הספר עם אימה. ברגליים רועדות צעדו לכיתתה, כשעלו לקומה השנייה, הרגישה שהלחץ שלה גובר. הן פתחו באיטיות את הכיתה, וכשנכנסו פנימה תמר הבחינה בחבורת בנות, ולפתע קמה אחת מהן ואמרה ”הנה התינוקת שצריכה את אמא שלה”. החבורה פרצה בצחוק, גם שאר הבנות צחקו, אך הסתירו זאת. תמר לחשה לאימה בשקט ”לא בא לי להיות כאן”. ”תוכלי להיות חברה שלה”, ענתה אימה והצביעה על ילדה שהייתה חלק משיחתן של בנות החבורה, אבל לא צחקה מ”הבדיחה”. תמר ניגשה לילדה שאימה הצביעה עליה ושאלה לשמה, והיא ענתה: שיראל. גם תמר הציגה עצמה. ולאחר מספר רגעים נכנסה המורה לכיתה, פתחה בדבריה והציגה את עצמה: “בוקר טוב תלמידות יקרות, אני דבורה מורתכן לשנה זו. אני רוצה לאחל לכן שנה טובה, נתחיל בסבב שמות ולאחר מכן נשחק משחקי חברה”. אחרי המשחקים שיראל ניסתה להגיד לתמר: “את רוצה לבוא…?”, אבל מאיה הילדה שצחקה על תמר, עצרה אותה מלהמשיך: “אל תדברי איתה” ומשכה את שיראל אחריה לכיוון דלת היציאה מהכיתה עם שאר החבורה. שיראל הסתובבה אל תמר והביטה בה במבט מרחם. בהפסקה תמר חלפה על פניה של שיראל ונופפה לה לשלום, שיראל השפילה מבטה והמשיכה ללכת. תמר ניגשה אל הלוקר שלה וכשפתחה אותו חיכה לה פתק: לתמר, “מאיה איימה עליי, שאם אדבר איתך היא תעיף אותי מהחבורה, אני ממש מצטערת אם זה נראה לך שאני מתעלמת ממך.” שיראל
תמר היתה מוטרדת כל השיעור מהפתק שקיבלה. בסוף הלימודים שיראל פנתה אל תמר ושאלה: “אני יכולה לבוא אלייך? ככה נוכל לדבר בלי שמאיה תראה”.
“כן, אבל אסור להיכנס לחדר שלי”, ענתה תמר.
“בסדר, אז קבענו”. למחרת כשהגיעה שיראל לבית הספר, הבחינה שמאיה והבנות לא מתייחסות אליה, היא פנתה אל מאיה ושאלה לשלומה, אך מאיה ענתה בגסות: “אני יודעת שהיית אצל תמר”. “בסדר, אני מצטערת, לא אדבר איתה יותר”, הבטיחה שיראל. תמר שהביטה בשיחה מהצד בהתחלה נלחצה, אך נזכרה בפתק שכתבה לה. בהפסקה השנייה מאיה וחברותיה כולל שיראל הסתובבו בחצר בית הספר, ומאחוריהן הלכה תמר. לאחר מספר צעדים תמר נתקלה באבן שבלטה מהרצפה, מעדה והתקשתה לקום. “שיראל!” צעקה תמר.
שיראל מייד הסתובבה אחורה ואיתה גם מאיה, השתיים הסתכלו על תמר, “אם תלכי אליה את לא בחבורה” הקדימה מאיה, שיראל רצה לתמר ועזרה לה לקום, מאיה הסתכלה על שיראל ותמר בכעס והלכה.
“אני מצטערת שבגללי יעיפו אותך מהחבורה”, אמרה תמר.
“הכל טוב, לא אהבתי אותה בכל מקרה”. תמר חזרה לביתה בתחושה טובה.
וסיפרה לאימה הכל. תמר ושיראל נהיו חברות טובות, וחבורת הבנות תמיד ניסתה להפריד ביניהן, אך עם הזמן הן גילו יותר אחת על השניה ובעיקר על החרם החברתי שעשו על תמר בבית ספרה הקודם.
ביום האחרון ללימודים תמר לא אכלה מארוחת הבוקר שלה.
“למה את לא אוכלת?” שאלה שיראל.
“אין לי תיאבון”, השיבה תמר, ולאחר מכן קבעו השתיים להיפגש. הפעם תמר הסכימה לשיראל לראות את החדר שלה בפעם הראשונה, שיראל מאוד התרגשה. כששיראל נכנסה לחדר היא ראתה שתי מיטות. שיראל מאוד אהבה את החדר, אך לא הבינה למה יש שתי מיטות, הרי תמר אמרה שהיא לבד בחדר. במשך כל החופש שיראל שאלה את תמר את השאלה שהייתה בראשה, אבל תמר התעלמה. בסוף החופש תמר נכנעה וסיפרה לשיראל: “שבוע לפני החופש הגדול של שנה שעברה, נסענו לחגוג עם כל המשפחה יום הולדת לסבתא, ולפתע התנגש בנו רכב שגרם לפצעים רבים בגופנו, אחי הגדול חטף את המכה הקשה ונהרג במקום. לפני התאונה הוא ישן איתי בחדר ומאז לא רציתי להוציא את המיטה שלו מהחדר, וביום האחרון ללימודים זהו יום האזכרה שלו”.
