בס”ד
המחנה ה’מדליק’
סוף סוף נרשמנו למחנה קיץ כ”כ ציפינו לו.
למחרת, התחלנו לארגן ולארוז את התיקים ואת הציוד…
חיכינו שהיום הזה כבר יגיע והוא אכן הגיע.
מלאות מרץ ושמחה נפרדנו מההורים והמשפחה. הגענו לנקודת האיסוף- סניף ‘אריאל’ בת ים. שם נפגשנו עם חברותינו לשבט, מדריכות והקומונרית. הייתה שעת בוקר מוקדמת ופנסי האוטובוס נראו מרחוק.
האוטובוס הגיע, תא המטען נפתח וכולנו הכנסנו את הציוד הכבד, עלינו והתיישבנו במושבים החמימים, מכינות עצמנו לנסיעה ארוכה.
בתחילת הנסיעה, אני ואחותי גפן פתחנו את ספרי התהילים והתחלנו לקרוא בשקידה כדי שבע”ה המחנה יעבור בשלום.
“תפילת הדרך” קוראת מדריכתי רבקה. בין רגע באוטובוס השתררה דממה. האזנו וקיווינו שבעז”ה נחזור לשלום.
חברתי מוריה נגשה אל הקומונרית ושאלה:” אפשר בבקשה לערוך חידון?”
“בוודאי, למה לא? בנות יקרות! מוריה רוצה לערוך חידון. נהיה קשובות אחת לשנייה” אמרה הקומונרית.
מוריה החלה: “איפה עוצרים בירוק וממשיכים באדום?”
“כשאוכלים אבטיח!” קראתי בקול. וכך המשכנו את הנסיעה… הגענו למחלף שנוסע לעבר יער בן שמן ליד ירושלים וכבר התחילו לעלות קריאות מקדמת האוטובוס “אנו ממש קרובות!”, “רבע שעה ואנחנו שם!” התרגשנו כ”כ.
פתאום שמענו את קולה של חברתי:” שריפה! אש! אש! תזעיקו כבאיות, משטרות!”
הבטנו מבעד לחלון ואכן הדבר נכון! באוטובוס החלה בהלה. מיד התקשרו הקומונרית והמדריכות להזעיק את כוחות ההצלה. ובין לבין המדריכות מנסות להרגיע את בנות השבט. חזרנו לקרוא תהילים. לוחמי האש התעכבו מן הרגיל. ידענו שאין תחנת כבאות בקרבת מקום, נקווה שה’ יעשה לכבאים ותהיה להם קפיצת הדרך ויגיעו במהירות.
פתאום נשמע “בום” חזק! ואש נזרקה לכל עבר. הנהג עצר את האוטובוס בשולי הכביש. ירדנו.
“זה מתחנת הדלק!” קוראת מדריכתי. כולנו הבטנו וראינו עשן מיתמר מתחנת הדלק.
הקומונרית לקחה את המיקרופון, “כל הבנות עולות עכשיו לאוטובוס, כדי שחס ושלום לא יהיה כאן נפגעים”. חזרנו לאוטובוס, הנהג שינה את כיוון הנסיעה לכיוון מחלף שורש.
“בנות יקרות! אני מקווה שכולכן בסדר קבלנו הודעה חשובה מההנהלה הארצית שהמחנה יעובר מיער ‘בן שמן’ לחניון ‘שורש’ שם נלון בלילה. כולן בבקשה להודיע להורים! אני לא מעוניינת שהם ידאגו לכן!”.
כיוון שאין לנו טלפון נייד, המדריכה השאילה לנו את הנייד שלה כדי שנוכל לצלצל להורים.
יידענו את ההורים והמשכנו בנסיעה. כאשר הגענו לחניון שורש, התיישבנו בצל אחד העצים שם ותהינו לעצמנו ממה הובערה האש? או מי הבעיר את האש?” התחלנו לנהל שיחה מי אחראי לכך .
לפתע שמעתי את עצמי אומרת: “אולי נאסוף אשפה מההר הסמוך? זה יעזור יותר במקום לדבר סתם כך”. ירד הערב, השמש שקעה ולי החלו כאבי בטן וחולשה. התארגנו לשינה פתחנו שקי שינה, התקלחנו (במלחמת מים מרעננת) ושכבנו לישון מתוך תפילה שהאש לא תגיע לכאן.
התעוררנו מוקדם בבוקר ולמראה עיננו נראו אוטובוסים ורכבי כבאות והצלה רבים. “קדימה!לקום צריך לארוז תיקים ולעבור במיידי לאזור אחר!” קמנו מהר, דחפנו הציוד לתיקים עלינו שוב על האוטובוסים והתחלנו להתפלל לה’ שיציל אותנו בבחינת ‘כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך’.
מסתבר שבלילה האש המשיכה להתפשט לכל עבר. נהג האוטובוס הדליק את הרדיו וקריין החדשות טרח לציין גם הוא “שהשריפה הגדולה שהחלה בהרי ירושלים ממשיכה להתפשט”..
פתאום השמיים החלו קודרים (למרות שאמצע הקיץ)בהפתעה וגשם החל לרדת. ב”ה זה עזר לכבאים ועשה את מירב העבודה.
ב”ה חזרנו הבייתה בריאות ושלימות מלאות חוויות מהמחנה ‘המדליק’ שחווינו.
