המחבל והילדים

מאת: תמר ביאזי

כיתה: ג’

מחנכת: נטלי ויצמן

רכזת שפה: נעמה בר-נר

שם בי”ס: ממ”ד דרור, ירושלים

כתובת מייל: [email protected] 

ישוב: ירושלים

המחבל והילדים

פעם לפני שנים רבות הייתה ממלכה, לממלכה קראו אפידיה. גרה שם נסיכה בשם איריס שאהבה פרחים צבעוניים. כשגדלה היא התחתנה וחיה בשמחה עם בעלה, ויום אחד נולדו להם ילדים בשמות: לילי, נועם, נדב ובארי. הילדים אהבו את אימם ועזרו בעבודות הבית. הם אף פעם לא התחצפו, הם אהבו ליצור באומנות, ולרקוד. 

השנים חלפו, המלך והמלכה מתו ואיריס הפכה להיות מלכת אפידיה. יום אחד כשלילי, נועם, נדב ובארי יצאו לטייל בממלכה, הם ראו את השקיעה וכשירד הלילה הם שמעו את התנים. הם המשיכו לטייל בחשיכה ופתאום הבחינו בצל גדול שנראה מאחוריהם. בארי האח הקטן בכה מרוב פחד. לילי, האחות הגדולה, ניסתה להרגיע אותו אבל הוא ממש צעק. לילי הסתובבה, הוציאה מכיסה מקל ומהכיס השני פלאפון. ביד אחת היא חייגה את המספר של אמה וביד השינה איימה על הדמות עם המקל. הדמות לא אמרה דבר רק התקרבה ועשתה תנועות הרגעה עם הידיים, כאילו כדי לומר שזה בסדר ושהוא לא יעשה להם כלום. אבל זה לא הרגיע את בארי וגם לא את שאר האחים. פתאום קולה של אמא נשמע מן הטלפון: “היי מה קורה? מתי אתם חוזרים?”. “אמא”, קולה של לילי כמעט שלא נשמע, “אנחנו פה מטיילים, צפינו בשקיעה”. “הכל בסדר?” קולה של אמא נשמע קצת יותר דואג. לילי משכה את האחים ויחד הם רצו למחבוא. עכשיו לילי הרגישה חופשיה לדבר עם אמא. “טיילנו ופתאום ראינו דמות שחורה גדולה הולכת אחרינו”. “איפה אתם עכשיו?” אמא נשמעה מאוד מודאגת. “אנחנו מסתתרים מתחת לעץ התות הגדול, תוכלו לשלוח שומרים?”. “כן”, השיבה אמא וקולה מעט רעד. “אני אשלח את מושיק, טוב?”. 

מושיק מצא במהרה את הילדים מתחת לעץ התות והם חזרו הביתה בשלום. לילי סיפרה לאמא הכול. אמא ואבא [שקוראים לו רון] התקשרו למשטרה וביקשו מהם לחפש בכל הממלכה אם הם מוצאים מישהו חשוד. השוטרים חיפשו וחיפשו והודיעו לאיריס ורון אחרי כמה ימים “מצאנו את החשוד. קוראים לו ג’ון. הוא מופיע בלילות והוא מחבל.” האב לא היסס אפילו לשנייה ואמר לשוטר: “ליכדו אותו מיד!”. השוטר עשה כדבריו ולא העז להפר את הפקודה. אבל השוטרים חיפשו את ג’ון כל הלילה ולא הצליחו לתפוס אותו. המלך לא הסכים לוותר והודיע לאיריס שהוא יוצא עם השומרים לתפוס את ג’ון המחבל. המלכה פחדה שהוא ייפצע אבל המלך היה חזק ולא פחד. 

הילדים ישנו כשאביהם יצא מהבית ולא ידעו על מה שקרה. בחמש בבוקר לילי קמה והעירה את האחים שלה. הם ראו את אימם מכינה ארוחה. “בוקר טוב לילי”, אמא אמרה, “אני חושבת שמוטב שלא תלכו היום לבית הספר”. “למה?” לילי שאלה. “כי…כי…כי”, אמא היססה, “כי אני לא רוצה שתלכו”. “אוקיי” אמרה לילי. בינתיים אבא רון והשומרים תפסו את המחבל. אבא עבר בדרך הביתה בבית הכלא. הוא השאיר שם את ג’ון [המחבל] וחזר הביתה. כשהוא נכנס הוא ראה את אמא ולילי מכינות פעילות יצירה לכיתה. שאר האחים גם היו בבית אבל הם עדיין ישנו. אבא הכריז על בואו ואמא ולילי רצו וחיבקו אותו. “איפה היית?” שאלה לילי. “הלכתי לתפוס את הפושע” אבא הכריז. “אוקיי נו ותפסתם אותו?” שאלה לילי. “ברור! את לא מכירה את אבא שלך?” אבא השיב בקול קצת נעלב. “אני מכירה” צחקה לילי. בסוף המחבל נתפס וכולם חיו בשלום עד עצם היום הזה.