שלום לכולם קוראים לי איתי אני בן 12.7 חודשים.
עוד חמישה חודשים יהיה לי בר מצווה, אני מאד מתרגש לא רק בגלל הבר מצווה אלא גם בגלל שאני עובר לבית ספר חדש, לבית הספר יהודה הלוי . בטח אתם שואלים את עצמכם למה אני עובר בית ספר?? אז אני אענה לכם בקצרה ,בבית ספר הקודם שלי עשו עליי חרם 3 שנים. כן אני יודע שזה מוגזם!!! לא הפסיקו לצחוק עליי הפיצו תמונות מאד מביכות שלי ברחבי בית הספר. הייתי שקוף בכיתה, בבית הספר בכלל. הרגשה לא להרגיש שייך זו הרגשה שאני לא מאחל לאף אחד .
אבל הפעם אני בטוח שאני אצליח להשתלב, אפשר לומר מקווה מאד.
מחר זה היום הראשון בבית הספר החדש מרוב התרגשות בקושי ישנתי ,
קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים ,התלבשתי לקחתי פרי והלכתי לבית הספר החדש שלי. הבית ספר היה גדול עם מגרש גדול.
אדם נחמד קיבל את פניי בחביבות: שלום לך אני אסף זוצמן מנהל בית הספר .אמר אתה בטח איתי התלמיד החדש שנכנס אלינו שמעתי עליך הרבה דברים טובים בין היתר שאתה מצטיין במתמטיקה.. הנהנתי עם הראש בחיוך.
בוא אראה לך איפה הכיתה שלך. עלינו במדרגות לפני שנכנסו לכיתה נתן לי סוכריה ואיחל לי הצלחה.
נכנסנו לכיתה ח/2 המנהל הציג אותי בפני המורה והתלמידים. למורה קראו טליה. קלטתי שיש שישה ילדים עם משקפיים בכיתה דבר ששימח אותי מאד כי גם לי יש.
ישבתי ליד עידו, עידו התייחס אליי ממש יפה הכיר לי את כל החברים שלו הם קראו לעצמם חבורת החנונים. שמחתי שהכרתי חברים כל כך מהר. אבל בהפסקה קרה משהו מאוד לא יפה אחד הילדים מהכיתה שלי פשוט התחיל להרביץ לי בלי שום סיבה קיבלתי בוקס בעין אבל לא בכיתי. המורה בדיוק נכנסה וראתה אותו שלחה אותו למנהל. לא ידעתי אפילו את שמו אחר כך אמרו לי שקוראים לו אריאל והוא ילד מאד מקובל בכיתה. אריאל חזר לכיתה וביקש ממני סליחה בפני כולם.
הוא אסף את הדברים שלו וחיכה במזכירות להוריו שייקחו אותו הביתה
קיבל עונש, השעו אותו ליומיים.
יום אחרי התקרית שהגעתי לבית הספר החברים של אריאל בכיתה לא הפסיקו לצחוק עליי ולזרוק עקיצות לעברי.
אפילו פתחו קבוצת ווצאפ עליי, עידו סיפר לי. עידו אמר שהוא עדיין חבר שלי וגם כל החבורת החנונים.
בגלל כל התנכלויות לא הגעתי לבית הספר שבוע המצאתי שאני חולה מאד, לא היה לי כח שוב להתמודד.
פתאום דפיקה בדלת עידו והחברים באו לבקר אותי כנראה הרגישו…
ואמרו בפה אחד אתה חייב לספר למורה הם לא יכולים לעשות כל העולה על רוחם חייב לעשות לזה סוף. אם לא תספר זה לא ייגמר.
אזרתי אומץ בזכותם חייב לציין הרגשתי שאני לא לבד.
למחרת באתי לבית הספר, סיפרתי הכל למורה טליה.
היא הזילה דמעה ואמרה :איזה ילד אמיץ אתה! תודה ששיתפת אותי! חשוב לי מאוד שתדע, ברגע שמדברים ומשתפים רק כך אפשר לפתור דברים.
ותזכור שאני תמיד כאן בשבילך.
המורה נכנסה לכיתה ואמרה: תלמידים הכניסו ספרי חשבון,
היום יהיה שיעור “ואהבת לרעך כמוך”.
אחרי השיעור פתאום הילדים ניגשו אליי וביקשו סליחה ממני במיוחד אריאל ואפילו ביקש להיות חבר שלי . שמחתי כל כך! הרגשתי שייך רצוי. ותדעו לכם שגם אני חוויתי שיעור חשוב. חשוב לספר ולשתף ולא לשמור בלב . כי רק כך זה ייפתר.
