הילדה שהלכה לאיבוד
מאת : הדר ולץ
בית הספר מעלה התורה בנות, כיתה ב, מעלה אדומים.
יום אחד דנה הלכה לגינת המשחקים, ופתאום היא ראתה את מרים החברה הכי טובה שלה. דנה חיבקה את מרים חזק-חזק, ומרים חיבקה אותה בחזרה.
דנה אמרה למרים: “מרים, מרים, בואי למיתקן הזה!”
אבל מרים לא רצתה לבוא, אז דנה הלכה לבד. פתאום היא נתקעה במיתקן. אף אחד לא ראה אותה, היא התחילה לבכות, ואמרה: “הצילו, הצילו!”. אף אחד לא שמע אותה חוץ ממרים, אבל מרים לא קראה לאף אחד. היא נעלבה ממנה בגלל שהיא עלתה על המיתקן שמרים לא רצתה לעלות עליו.
אמא של מרים ראתה אותה ואמרה: “מרים, את ראית את דנה?”
מרים לא ידעה איך לענות, ובסוף אמרה: “כן ראיתי אותה, אבל לא רציתי להגיד”.
“למה?” אמרה אמא שלה “למה לא רצית להגיד לי, את הרי יודעת שאני מבינה דברים כאלה”
“נכון” אמרה מרים “אבל הפעם קרה משהו מאד מאד עצוב, היא הציעה לי לבוא למיתקן שלא רציתי בוא, אז היא אמרה ‘טוב אני אלך לבד’, ואז נעלבתי ממנה”.
אמרה אמא: “הרי אתן החברות הכי טובות?”
“נכון” אמרה מרים
ואז אמא אמרה: “את יודעת, כשהייתי בגילך גם היתה לי חברה הכי טובה, ותמיד כשרבנו, תמיד אחר כך השלמנו. אז אני רוצה להגיד לך שאמר רבי עקיבא משפט –’ואהבת לרעך כמוך’, שגם מה שאתה לא אוהב שיעשו לך, אל תעשה לחברך. זה היה לך נעים שיעשו לך שלא יגלו שאת תקועה במיתקן?”
“לא” אמרה מרים.
“אז אל תעשי את זה לדנה” אמרה אמא “בואי נלך לחלץ אותה”.
“טוב” אמרה מרים, והם הלכו לחלץ אותה.
הם חילצו אותה, ואז מרים חיבקה אותה.
אמרה דנה : “ידעתי שתבואי לחלץ אותי”.
אבא ואמא של דנה חיבקו אותה גם הם ואמרו: “דאגנו לך המון, אנחנו כל כך שמחים שחילצו אותך”, ודנה אמרה: “כל כך התגעגעתי, אני שמחה לראות שוב את כולכם”.
ומאז הם חיו באושר כל השנים.
