היומן האבוד אביתר פרידמן
יומני היקר,
אני עכשיו במקלט, הגרמנים מפציצים אותנו באלפי טילים.
לפתע שמעתי “בום” ועוד אחד “בום” והתעלפתי.
כעבור 10 שנים בארץ ישראל ילד קטן ושמו יהונתן הלך לו בחזרה לביתו, כשחזר הוריו קראו לו ואמרו: “אנחנו טסים מחר לרוסיה לחודשיים”.
למחרת ברוסיה.
“שלום משה אנחנו שמחים להודיע לך שהפציעה החלימה כמעט לחלוטין, מחר אתה משתחרר מבית החולים”. “תודה” ענה משה בשמחה.
בינתיים יהונתן הולך לבית הספר שברוסיה, לפתע הוא מוצא יומן ישן. “מגניב” הוא אמר ולקח אותו, הוא לא העלה בדעתו מה עלול לקרות לו בגלל לקיחת היומן.
בבית הספר של יהונתן לא קרה שום דבר מיוחד, אך משהו בכל זאת הטריד את יהונתן במשך כל היום. הוא כל הזמן חשב שאחד מילדי הכיתה מסתכל על היומן שלו אבל לאחר ארוחת הערב הוא שכח.
הילד שהסתכל על היומן בא לאביו ואמר לו: “אבא, אצל חבר שלי מהכיתה היה נראה כאילו יש לו את היומן שאבד לך”.
“בני, תדע לך שאנחנו לא חושדים בכשרים אבל אם אתה כזה בטוח אתה יכול לנסות להתחבר אליו”.
“אוקי אבא”.
למחרת בבית הספר:
“הי, יהונתן, נכון?” “כן שלום, איך קוראים לך?” “יהב” “שלום רוצה לשחק ביחד כדורגל?” “בטח תודה”.
בבית של יהב:
“אבא אני בטוח שיש לו את היומן אני מנסה להתחבר אליו אוקי?”
“בטח בן, רק תיזהר,כן?” “בטח”.
כעבור שבוע יהונתן ויהב הפכו להיות חברים ממש טובים.
בבית של יהב:
“הי יהונתן ראיתי שיש לך יומן, יכול להיות שהוא של אבא שלי, אתה יכול להביא לי אותו?” “מצטער אני לא יכול כבר הבאתי אותו למישהו שאמר שזה שלו”. יהב הלך לדבר עם אבא שלו, לאחר דקה הם חזרו בסבר פנים חמורות.
יהב אמר: “יהונתן אני ואתה יוצאים להחזיר את היומן של אבי. קודם כל, למי נתת את היומן?” למישהו ברחוב שאמר שקוראים לו אורי הלפרין” “אוקי אני כנראה צריך לקרוא לעקיבא” “מי זה עקיבא?” “חבר שלי שיעזור לנו.” “אוקי” והוא הלך. בינתיים חשבתי מה אני עושה, לא ידעתי מה יקרה אבל קיוויתי שבסוף יהיה טוב.
הלכנו לתחנת המשטרה שם אמרו לנו שהם לא מכירים אף אחד עם השם הזה אבל אמרתי לחברים שלי “תשמעו, אני לא מאמין להם. מי שאמר את שאין אף אחד זה אורי אני בטוח עוקבים אחריו אוקי”
“כן” ענו כולם בפה אחד עקבנו אחריו וראינו שהוא הולך למקום סגור.
הלכנו לפקיד המשטרה ושאלנו האם יש מישהו שקוראים לו אורי הלפרין במשטרה הוא אמר: “לא, אבל יש פושע נמלט בשם זה”.
אמרתי לו ”תודה” וכולנו רצנו אחרי אורי… ראינו אותו צעקתי “קדימה, אחריו” ולפתע הוא נעלם.
לא הבנו מה קורה כולנו, נלחצנו. יהב אמר שאם הגענו עד לפה אסור לוותר. “אוקי, למישהו יש רעיון מה צריך לעשות?” לפתע עקיבא אמר: “אני חושב שיש לי רעיון בואו אני אסביר לכם…”
לאחר שעקיבא הסביא את הרעיון שלו אמרנו לו: “רעיון מעולה עקיבא, אבל איפה נמצא את זה… איפה הוא נפל, בערך כאן נכון?!” “כן” אמרנו.
“אז כנראה צריך למצוא איזה אבן או משהו?” ברגע שהוא אמר את זה כולנו נפלנו לבור שנפתח לפתע.
“הנה היומן”, אמרתי “צודק” גם יהב הסכים: “חייבים לקחת אותו” אני היחיד שהיה לו האומץ, רצתי לקחתי את היומן וחזרתי. אחרי זה אמרתי “טוב איך חוזרים למעלה?”. עקיבא אמר כנראה יש כפתור ראינו את הכפתור אך הוא היה רחוק מאוד קפצתי ובפעם השלישית הצלחתי ויצאנו החוצה עם היומן כשהגענו לבית של יהב וכל אחד היה צריך לחזור לביתו אמרתי ליהב ועקיבא שהם החברים הכי טובים שלי והם אמרו שגם אני.
הסוף.
