היום ששינה את חיי

בס”ד

היום ששינה את חיי / אורי מורד

נעם בנים טבריה

שלום קוראים לי עומרי אני בן 20 ואני חייל. אני בן יחיד במשפחה חד הורית. אמא שלי לא רצתה שאני אהיה חייל, כי אני בן יחיד והיא ממש דואגת לי.       אני כל החיים שלה. כאשר אני בצבא, היא בעבודה או לבד בבית מנסה להעביר את הזמן. אם זה בעבודות הבית או לצאת לנשום אוויר.

הסיפור מתחיל כשאני בבסיס סוגר שבת, זאת הייתה שבת של שמחת תורה. שמחתי עם כל החברים, צחקנו, נהנו, הרמנו את ספר התורה ואפילו רקדנו. אבל פתאום הייתה לי תחושה שמשהו רע עומד לקרות….  כעבור חצי שעה התחילו להישמע אזעקות  “צבע אדום”, נראו הרבה טילים בשמים ונשמעו יריות בכל מקום. כולנו ישר התייצבנו, עלינו על מדים. היינו לחוצים ולא הבנו מה קורה אפילו לא הבנו מי נגד מי. לפתע שמענו צעקה: “יש חדירההההה”.
 אני זוכר שישר הקפיצו אותנו על הרכבים והתחלנו לנסוע לעבר המחבלים.
 המחבלים נכנסו דרך חור שהם עשו בגדר, לא תיארנו לעצמנו שיגיעו כל כך הרבה מחבלים חזרנו טיפה אחורה מאחורי קיר בטון והתמקמנו.
 התחלנו לירות, ניסינו להגן על האזרחים. ואז חטפתי כדור לכתף, נשכבתי על הריצפה וצעקתי לחברים שלי שיעזרו לי…… אבל כבר היה מאוחר מידי.  המחבלים לקחו אותי, הם פשוט משכו אותי בכוח, הם דיברו בערבית ולא הבנתי מה הם אומרים, ופשוט הלכנו והלכנו. הייתי בטוח שזהו, נגמרו לי החיים. הם לקחו את הנשק שלי ועברתי עינויים קשיים. ואז נכנסנו למנהרה היו שם עוד מלא אנשים חלקם בכו. ראיתי אנשים נרצחים לי מול העיניים.         הכניסו אותי לתוך חדר עם סורגים. ישבתי שם עם עוד חטופים במשך שעות. פתאום עלתה לי המחשבה, מה עם אמא שלי? היא גרה בבארי, אני פוחד שהם יגיעו אליה. אני אוהב אותה, היא כל החיים שלי, מי ידאג לה?  היינו חסרי תקווה שנחזור בחיים. היינו רעבים, הם הביאו לנו שאריות של אוכל. כל יום מחדש אומרים לנו שאנחנו משתחררים אבל הם שיקרו לנו. עברו יום יומיים, שבוע שבועיים ואנחנו חסרי אונים, מותשים, רעבים וחסרי אונים. ואז לאחר חמישים יום לקחו חלק מהחטופים, אמרו להם שהם חוזרים הביתה. אנשים שמחו בשבילם אבל עדיין היו עצובים כי גם הם רצו לחזור. קיווינו שאנחנו נצא בפעם הבאה. הבנו שמדינת ישראל לא שכחה אותנו. כל פעם שאנחנו שומעים את ההפגזות של צה”ל, זה מפחיד והמחבלים מעבירים אותנו לבניין אחר, עד שיום אחד אמרו לי שאני משתחרר עוד שבוע. כל כך שמחתי ולאחר שבוע עלינו על אוטובוסים ונסענו לכיוון ארץ ישראל ירדנו מהאוטובוסים ועברנו לאוטובוסים אחרים שהחזירו אותנו לארץ ישר הכניסו אותי לבית חולים, חבשו לי את הרגל ואת היד. חיכיתי לראות את אמא שלי, לא הבנתי למה היא לא הגיעה, במקומה ראיתי את דוד שלי, כשראה אותי פרץ בבכי, חיבק אותי וסיפר לי את הבשורה, אמא נרצחה……

                                  ה ס ו ף !