היום שלפני ואחרי
סיפור המספר על ילדה בעוטף ביום שלפני ואחרי..
מאת: רון שפירא
כיתה: ה’2 בנות
בי”ס: ממ”ד תורני נעם חבל יבנה
היום שלפני
שירה דוידיאן
היום יום שישי, אני כל כך מתרגשת לקראת שמחת תורה! כל הילדות בגילי הולכות לבית הכנסת ואוספות ממתקים!! כולנו רוקדות ושרות יחדיו, אין אחת שלא שרה או לפחות רוקדות, כולנו שמחות בשמחת התורה.
אני, שירה, התחלתי לקשט את הדגלים של אחיותיי – מיכל ומעיין, הם אמנם מעצבנות לפעמים אבל הם פשוט סוכר! אמא שלי כל שנה מבקשת ממני לשמור על האחיות שלי בזמן כל הבישולים וההכנות לקראת החג המדהים הזה, אז כל שנה אני עושה איתן משהו אחר, השנה בחרתי להכין איתן את הדגלים שהן כל שנה קונות, חבל לקנות! למה לא להכין? זה הרבה יותר מהנה וכיפי.
הכנו, ואז נכנס החג (שבת) אחרי שכולם היו מקולחים, מאורגנים.
אני ואחיותיי לקחנו את הדגלים שהכנו והשקענו ויצאנו לכיוון בית הכנסת, ראיתי בדרך יהודים מתווכחים אחד עם השני, זה כאב לי בלב.
המשכתי הלאה ופגשתי את “מיכל” – חברתי הטובה ביותר! מיכל הצטרפה אלינו והמשכנו לבית הכנסת, היה ממש שמח!! הסתיימה התפילה כשידיינו אחוזות בשלל שקיות הפתעה טעימות.
‘נשמור את זה למחר’ חשבנו לעצמנו, מחר כמו כל שנה, ביום שמחת תורה, נתחיל לספור ולחלק בינינו את כל הממתקים, זה כיף לגלות שיש לי הרבה ממתקים!!
אכלנו כל השכונה יחד, שרנו שירים ורקדנו… היה כל כך כיף, בסוף הסעודה חילקתי לכולם מאפה שאפיתי אני!! היה כל כך טעים, הופתעתי מעצמי.
חזרנו לבית, ארגנתי את המיטה לשינה, צחצחתי שיניים, שמתי פיג’מה והלכתי לישון.
כל כך חיכיתי למחר – היום שבו נספור את הממתקים!!
*~*~*
שמחת תורה
6:05 – נשמעה אזעקת “צבע אדום”, בלי לחשוב נכנסתי לממ”ד, נשמעו מלא הפצצות ואופנועים.
שמענו מבחוץ קולות של ערבים “אללה עכבר!” ‘יכול להיות שיש חדירת מחבלים בשדרות??’ לא האמנתי.
שמעתי צרחות של אנשים, אני מאוד מקווה שהם לא יהודים. למה כל כך הערבים רוצים להרוס לנו את החג? אני אישית רגילה לצבא אדום, אבל לא למחבלים, אף פעם לא הכינו אותי לזה.
7:00 – היינו עדיין בממד, אחיותיי הקטנות כבר נלחצו, הם בכו בכי, אני הצטרפתי אליהם, ‘יכול להיות שלא חיה יותר?’ חשבתי בליבי.
9:00 – נשמעה דפיקה בדלת, לא ענינו, יכול להיות שזה מחבל, לפתע נשמעה צעקה מהדלת “שמע ישראל!” הבנו שזה יהודי, כנראה חייל, פתחנו את הדלת והכנסנו את מי שהיה, הוא היה סחוט דם מלא בפצעים, אמא שלי – רופאה, מייד טיפלה בו וריפאה אותו בחוסם עורקים, הוא לא היה נראה איש צבא, הוא היה במדי בית, לא צבא, מאוד הבהיל אותי.
9:30 – כשהחייל התרפא הוא הוביל אותנו לאותו בטחוני “דוד” הוא הוביל אותנו למקום יותר בטוח, באמצע הנסיעה נשמעה שריקת רובה, הזכוכית נשברה. לפחות אנחנו חיים!!
עברנו בכיכר ליד תחנת המשטרה, היא לא הייתה שם, איך? לא הבנתי.
13:00 – הגענו למרכז, גם שם היו אזעקות, ואפילו נפילות.
*~*~*
מה קרה למיכל?
אחרי שמחת תורה, כשכולם היו עצובים. רציתי לשלומה של חברתי – מיכל, אמא התקשרה לאמא של מיכל – “אסתר”, אסתר ענתה בעצב ובבכי: “מיכל שלנו נפצעה!” שמעתי זאת ופרצתי נחל של בכי .
צבטתי את עצמי, לא האמנתי שהחברה הכי טובה שלי נפצעה, הרגשתי שזה חלום בלהות אחד גדול.
אימי חזקה אותי ואמרה לי שהכל לטובה, עדיין קשה לי לעכל.
פינו אותנו למלון בתל אביב, אמנם קיבלנו מלא פינוקים מהמדינה אבל עדיין הרגשתי במחסורה של מיכל.
עם הזמן נתחהרתי לילדה מהמלון שגרה באופקים, שמה הוא – “גילי” היא ילדה חמודה.
עכשיו הבנתי למה ה’ הפיל עלינו את המכה הזאת!!! נכון בערב שמחת תורה שמעתי יהודי מתווכחים
ורבים?? ה’ העניש אותנו על זה שלא היינו מאוחדים ורבנו ריבים במקום לשמור מצוות ולהיות מאוחדים,
הבנתי זאת מהשיר של אייל גולן: “עם ישראל חי!”
חודשיים לאחר מכן…
סוף כל סוף! אבל לא:( , הודיעו היום שאפשר להתחיל לארוז את החדרים שלנו במלון.
מצד ראשון אני שמחה ממש וכל זה, אבל מצד שני גילי – שזכיתי להכיר במשך התקופה האחרונה – אנחנו כבר לא נוכל להתראות עוד:( אני מאוד מקווה שמיכל כבר בסדר, אמא שלה אמרה שהיא כבר סיימה את הניתוח, הניתוח עבר בשלום, היא אמנם בהתאוששות בבי”ח אבל אי אפשר בבי”ח לעשות שיחות וידיאו או שיחות רגילות.
אני ממש מתגעגעת אליה! סיפרתי לגילי על כך והיא הצטערה לשמוע את זה.
סיימנו לארוז ורגע לפני שיצאנו אמרתי לגילי שנדבר בקרוב בשיחת וידיאו ואולי אבוא מתישהו לבקר.
הגענו הביתה, אמא שלי דיברה קצת עם אסתר אמא של מיכל והיא אמרה שמיכל בבית חולים ואם אני רוצה אז אני יכולה לבוא איתה לבית החולים “ברזילי” שבאשקלון.
שמחתי מאוד והסכמתי כמובן!!.
נסענו ונסענו אד שהגענו לבית החולים. נכנסנו לחדר שבה הייתה מיכל, מיכל קרנה מאור מרוב התרגשות.
היא לא נראתה כל כך טוב, אבל היא למרות הכל הייתה עדין אופטימית, חיבקתי אותה כאילו לא ראיתיה מעולם!! כל כך התגעגעתי אליה, סיפרתי לה הכל!! היא שמחה לשמוע על גילי, היא סיפרה לי איך היא נפצעה, כואב הלב..
למיכל היו תפרים – ברגל, בראש, בזרוע ימין, ובכף היד השמאלית.
חלקנו רגשות בנינו, היה ממש ממש כיף לגוש אותה אחרי חודשיים. הבטחתי לה שכשתהיה בבית אז אביא לה את כל השקיות הפתעה שקיבלתי אז. היא שמחה ואמרה שהיא קיבלה מספיק, היא הראתה לי ארון מפוצץ במגוון דברים: בובה, חטיפים, ממתקים, צעצוע חדש, שתייה, מכתבים (הרבה), שוקולדים בצורת לב, הכל!!!
אמא של מיכל הודיעה שאמרו שעדיין אסור לנו להיות בבית ספר שלנו בשדרות עקב חשש מהאזעקות, היא אמרה שהיא ואמא שלי נרשמו לבית ספר שנמצא באיזור אשדוד, שמו – “נעם חבל יבנה” אף פעם לא שמעתי עליו, מקווה שאני אמצא שמה חברות, שנינו קיווינו לכך.
חזרתי הביתה והאחות אמרה שגם מיכל כבר יכולה לחזור אבל לא לעשות יותר מדי דברים.
שמחתי! כל הנסיעה דיברנו על דברים ועל הבי”ס הזמני והחדש.
בבית ספר החדש
היום היום הראשון בבית ספר “נעם חבל יבנה” , הוא 50 דקות נסיעה משדרות, קמנו בסביבות השעה 5:30, באמצע שהתארגנו נשמעה אזעקה אבל כבר היינו רגילים..
אמא של מיכל לקחה אותנו, כעבור 50 דקות הגענו – בדיוק בצלצול שמודיע על הפסקת הבוקר!
הצוות שמה נפלא! וגם התלמידות! לאחת מהן קוראים “רון שפירא” והיא ממש נחמדה, היא סיפרה לי על תחרות של בית הספר על כתיבת סיפורים, היא ביקשה ממני האם אני אוכל לעזור לה בכתיבה, מסתבר שהיא כתבה עליי, והיא ממש ממש מקווה לזכות! אם אתם יודעים איך אז תנסו לעזור לה! יש שם מלא מורות נחמדות, החנכת שלי “שיראל” מאוד נחמדה וקיבלה אותי בסבר פנים יפות.
תודה שאני כאן! אני מרגישה כאן כמו בבית ספר “ראשית” שבשדרות. הבנות סיפרו לי שלפני שנתיים הייתה אצלם בכיתה ילדה שהייתה גרה בגן – יבנה ועכשיו עברה לשדרות, אני מכירה אותה! היא חברה שלי:) גם את מיכל קיבלו מאוד יפה והתאכזבו לשמוע על מה שקרה לה ביום הנורא ההוא..
היה לנו מבחן והיה לי ממש קל! קיבלתי 100! כולן היו גאות בי!
אני מקווה שהמלחמה תגמר ולא תמשך לשנה פלוס…
אמנם גם בבית ספר היו אזעקות אבל שמה יש יותר אווירה ויותר נחמד וכיף.
ולכל מי שקורא את הסיפור הזה אני ממש ממליצה על הבית ספר!!
שנזכה לראות רק דברים טובים!
שירה דוידיאן – שדרות
